נוגע בדרכון

עמיר לב

התו השמיני
4/5

"אז איפה החומוס הכי טעים בארץ?" שואל עמיר לב במהלך מסע שמתנהל בין חו"ל לישראל (השיר "חזי ורות"). השיר ה"מתמטי" מעמיד את השיח הנדוש מול מספרים המוניים של אנשים. לפי הטון והתזמור – אין כאן שמץ של קלילות. ארבעה מיליון ושלוש מאות אלף איש ושש מאות אלף בתים – מול החומוס הכי טעים, והצליל מלנכולי, אפל, קודר. בסיום השיר נשמע צליל ויולה כצפירת אזעקה מאיימת.
כשיוצאים למסע עם עמיר לב, לעולם אינך יודע לאן תגיע. אכן: תעיתי בדרכי הסיפורים שעמיר מספר כאן בקול המחוספס הקודר. מתמכר לאווירה. עטיפת הדיסק מעוצבת כדרכון מלא חותמות. חווית הנוסע המזדמן העצוב. מתחילים בכיכר פלאסה קטלוניה שבצפון מזרח ספרד במזג אוויר קריר. הנוסע שלנו מרגיש זר מאוד, מתגעגע לחום מיטתה, גם הטלפון מזכיר לו מאין הוא בא. איזשהו בלוז קיים באוויר. ישאל המאזין בצדק: האם הוא מספר או שר? גם וגם. למעשה זה כל הסיפור: עמיר לב מספר ושר בטון האפל-נמוך שעובר כחוט לאורך השירים והמוסיקה, שמטעינה את הנרטיבים באווירה תואמת.
ניסע איתו  ברכבת שמניעה את זרם התודעה.  לב מעלה ב"רכבת" רצף מחשבות על הנייר ללא סדר. מדבר על תחושות הזרות והניכור באכילה של "חיות מתות" (בארץ זה יותר קל), בטלאי הצהוב שמוכרת מישהי בחנות של יד שנייה, מה שמתקשר מן הסתם עם משפט כמו: "שמתי לב שזו רכבת ישנה/ ואדנים של לפחות שישים שנה"
צליל פולק אקוסטי וקצב פשוט מובילים אל שעה שבע ועשרים – האוטובוס של המועצה. מה שהוא זוכר. "הצלצול האחרון" – הבלחת זיכרון סתמית משהו בדיסק.
ב"חמישה כוכבים" מעטרות גיטרות חשמליות סיטואציה אישית: "את שוקעת הכלב מת/ ואני קובר אותו וחוזר"… זרם תודעה שמוביל לסיפור חיים שמסתיים ב"אנחנו כבר עשרים".  רק עמיר לב מצוי ב"פרטים הקטנים" כמו אלוהים.
"בוא איתי" מסופר ע"י עמיר מנקודת מבטה של מי שאיתו, שמתבוננת בו מן הצד ומוכנה לקבל אותו כפי שהוא.
"לאן עפים הברווזים" שיר על מהות החיים, על מקומו של הגורל בחיינו ("אם הכל כתוב מראש, חייב להיות לזה סימן"), על ההתבגרות, על ההזדקנות במעין הומאז' ל"התפסן בשדה השיפון" של דיוויד סלינג'ר, אחד הסופרים היותר בולטים של המאה העשרים.
השיר בנוי על הבזקי נרטיב, שמקשרים בין מספר-הדובר, החבר ואהובתו. בסיפור של סלינג'ר, הולדן שואל את אחותו פיבי – "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?" (מדובר בבריכת המים בסנטרל פארק) הסיפור הוביל את עמיר לב לעסוק בנושאים כמו גורל, הזמן שעובר, אמונות תפלות שמזמנות התרחשויות רעות, והחיבור ליצירה המוסיקלית, המאפשר התגברות על אמונות תפלות – מתוך רצון ליצור. ( "התעלמתי כשנקרע מיתר")
המקצב, המנגינה, העיבוד לחשמלית והטון מייצרים פסקול נוגה–קודר לנרטיב, וגם אם "כוונת המשורר" אינה לחלוטין מתבהרת למאזין – עדיין יש כאן משהו מסתורי ממגנט.
"מצית כחול לבן" הוא סיפורה העצוב של טניה אחרי הנסיעה במונית ישראלית שהזיכרונות עזרו לה להילחם באור, ש"קראה למישהי אמא בין חלונות שבורים". הטון הנמוך של הזמר, הליווי הצובט בחשמלית הם השתתפות ענקית בצערה.
עמיר לב רוקד רוקנ'רול? לא יאמן. זה קורה ב- Tonight – על מעין פגישת מחזור של אנשים פשוטים שאין להם סיפורים גדולים מן החיים, שמחים לעלות זיכרונות. לדידם הלילה הוא הלילה, ולעמיר הרבה יותר נוח לומר – Gonna Be a good night tonight, כי אנגלית יוצרת בכל זאת איזשהו ריחוק מהשמחה הישראלית.
אם זכרונות – אז "סמי" מסביר כמה הוא (הדובר בשיר ) לא גדל על המיתוסים הגדולים, אלא על האנשים העממיים כמו סמי, שהוא האנטי מיתוס הישראלי – "שהחזרת אותי לעצמי". שיר עטוף בצליל מיתרים שמחבר אל הזיכרונות אך מסתיר את קול המספר.
גם אם תעיתי/טעיתי בדרכי השירים-סיפורים של המזמר-מספר עמיר לב, היוצר-זמר הכי פרוזאי במחוזותינו, עדיין אני משוטט בהם, כשקסם מהלך עלי. "נוגע בדרכון" נוגע בי, גם מחלחל, אפילו שהוא מגיע ממקומות נהירים לו יותר מאשר לי.

שירים: נוגע בדרכון, רכבת, הצלצול ההוא, חמישה כוכבים, בא איתי, לאן עפים הברווזים, מצית כחול לבן, Tonight, סמי, חזי ורות, יכולנו לראות

צילום: מרגלית חרסונסקי

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן