הכל לטובה

שאנן סטריט

התו השמיני
4/5

את האלבום פותח שאנן סטרייט ב"אוגוסט": "אחותי לא תראה אותי באביב הבא, מפני שהיא מתה בסתיו". צליל המיתרים בפתיחה הזכיר לי את Fool On The Hill של הביטלס, ניגוד מעדן לקצב הראפ בהמשך.
מות אחותו, טובה סטריט, ז"ל בשנת 2005 הוליד סוג של יומן שירי. זה לא היה פרויקט מוסיקלי אלא מעין טסט פסיכולוגי עצמי כחלק מניסיון להפיג כאב האובדן ולחזור לחיים רגילים.
מותה, מעיד שאנן בספרון הדיסק, גרם לו לא רק אובדן של אדם אהוב, אלא מצב של אובדן תקווה. כשחלק את התחושה הזו עם אנשים, הוא שמע משפט כמו: "הדבר היחיד שיכול להקל – הוא הזמן". בכתיבת "הכל לטובה" בחן שאנן את הקונספט הזה – האם ביכולתו של הזמן להקל על הכאב. הניסוי לבש אף אופי "מדעי". שאנן קבע לעצמו מסגרת כתיבה של שיר לחודש. ההחלטה להלחינם הגיעה בשלב מאוחר יותר. הוא פנה למוסיקאי אהובים עליו – שלומי שבן, ברי סחרוף, חוה אלברשטיין ויצא לדרך.
בשיר July המסיים הוא חוזר להתחלה. שאנן מדווח: A dozen months ago i started this poetry diary project thing. בשיר מתייחס שאנן למה שעבר ולמה שהוא חש נכון לעכשיו מהזווית של השכול. זה שאנן סטריט המאוד אישי-פרטי כן עם עצמו, בלי דג ובלי נחש, אבל עם דרייב של אמן היפ הופ, המשדר את הסיפור העצוב בקצב נהדר, שנוגע באפרו-קאריבי, ברגאיי.
חוה אלברשטיין האירה את הטקסט הזה באור מלא חיים. אין מוות בשיר. לא דם ולא דמעות. הקצב ושירת הנשמה של שאנן טוענים אותו בעוצמות נפלאות שמגיעות מרצון להשתחרר. לא דכדוך, לא דמעות אלא תובנות של התפקחות.
February שהלחין שלומי שבן, הוא שיר שמתחלק לראפ ופזמון מלודי שחוברים לשתי הפנים של שאנן – זה של עוצמת האמירה המבואסת-מתוסכלת, זה של הרך והענוג שמרפה, ומקבל את המציאות.
November – על רקע בשורות חדשות (הריון של b) הוא עדיין מקווה לקבל איזשהו אות שהיא בסדר. שיר רך ומרוכך באמצעות תזמור מיתרים.
December הוא שיר זעם מלא אכזבה וייאוש מהסביבה, כשהמילוט הוא המשך האבל עליה – All I Want To Do Is Grieve. טון השירה משתנה (הזכיר לי אלביס קוסטלו) והקצב – רגאיי מקפיץ.
ב – September הוא משתמש במינוח "קברתי את עצמי בעבודה", ומספר על עבודה עד קצה גבול היכולת כדי לברוח מהמחשבות הקשות.
October מתחיל בהרמוניות בנוסח רוק פרוגרסיבי, המשפט Paranoid, scared, frightened terrified ילווה את שאנן לאורך שיר הראפ הקצבי הטעון. העיבוד וההפקה הם של דייב ביאניקי, שעשה עבודה מצוינת כדי להעניק לפרויקט של שאנן ערכים מוסיקלים מוספים.
Late May הוא בלדת הפסנתר הכי מינורית-מלודית בדיסק שהלחין שלומי שבן עם מעבר יפה ל- Liebestraum של ליסט. שאנן סטריט שר: "האמת היא שאין לי עוד מה לומר"… וגם כאן הוא אמין להפליא.
השירה באנגלית מעניקה לו "מרחק פסיכולוגי" ומקרבת אותו יותר לאמת הפנימית. העיבודים הוסיפו לשירים מקדמי האזנה חיוניים כדי שהסאגה הזו לא תהפוך כבדה.
ועם זאת, לא פשוט להצטרף לשאנן סטריט בדיסק הזה. המוסיקה, העיבודים נועדו להפוך את הסיפור האישי לנגיש יותר, ועדיין אין כאן החנפה בידורית מכל סוג שהוא.  צריכים אורך רוח כדי ללכת איתו כחמישים דקות לאורך 12 השירים. שאנן יצא לחלוטין מהאקווריום של הדג נחש לסביבה הפרטית שלו. כדי להיות איתו, אתה חייב לקחת את הטקסט ולא לעשות לעצמך הנחות.
שאנן סטריט משלים ב"הכל לטובה" את ישותו האומנותית, למעשה חלק אותנטי בפאזל שהוא חייב היה להשלים. בלעדיו – לא היה הוא.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן