"לך לך כי המקום הזה סוגר אותך/ צריך לברוח לפעמים/ שיפתחו השערים"
עדיין הצגת הרוק הכי טובה בעיר, הפורטיסחרוף. ממשיכים לשחק אותה על תקן נביאי הזעם של הרוק המקומי. החרב מתהפכת, אותות וסימנים, חרון עברה וזעם מקיש על הפתחים, שר פורטיס. אבל מציע להתעורר עם חיוך על השפתיים. השיר הזה "להתעורר" מזכיר בעיבוד רוק בלקני בנוסח גורן ברגוביץ', ואני רואה את שמו של הטרומבוניסט אבי ליבוביץ' ברשימת הנגנים.
השמש נעלמה, והאיש שומע מסורים ישר לתוך האוזן, חוסר ודאות זה העוגן שלו. פורטיס עושה מזה הצגה. סחרוף מאחור. "חדשות מהירח,, אוברטורה. יש משהו מאוד לחוץ במוסיקה הזו, והיא מצליחה להעביר את הלחץ והטירוף. אצל פורטיס כרגיל תיאטרון ומוסיקה חבוקים, וזה טוב, כ הוא עושה את זה נכון, סרקסטי כרגיל.
מה אמא צועקת מהמרפסת לילד: "אם אין לחם אז נוכל פצצות". פורטיסחרוף ממשיכים לחפש שפיות ואהבה בארץ אוכלת יושביה בשיר "על המשמרת". רוקנ'רול תזזיתי נולד מחוסר אהבה, נוגע בילדות, וצליל חצוצרה מוסיף תבלין נכון לעיבוד.
והנה חאפלה רוק-ימנית מגיעה: שירו איתם ביחד: "באנו ת'החושך לגרש/ לשטוף את האבק מעל פנייך". למה משווע הבנאדם בארץ צייה? שירד גשם. מה זה משווע. כורע ברך. לשיר "תחת אש" יש חלק חפלאי ורוקיסטי, והשילוב מקפיץ.
מיכה שטרית תרם להם משל חיות: "פנתר שחור", שמתמצת את כול הרע שבבנאדם. נוסחה מדוייקת: הפנתר השחור טורף החתול שאכל כמו חזיר וטיפה שמנת לא השאיר. יש פה גם המשך של מחאה: "שו איסמאק, יה בן בלי בית, מי עקר את עץ הזית, ומאז אין שלום בליבך, אין שמחה וששון". פורטיסחרוף חוזרים עם שטרית בשני קולות לאמיתות חיים. הנשמה של פורטיס, התיאטרליות שלו הולכים טוב עם ההבעה הכמו- מופנמת של סחרוף. ב"מעצבי דעת הקהל", כאוס ובלבול מגיעים סוג של היפ הופ עם תמיר ברזילאי.
קולו המנסר של סחרוף מספר לנו באיטיות הזויה ובציניות "מועדון החולמים" על "משורר הדלות והעצה הייתי, חשבתי להיות" ומצטט מר' נחמן מברסלב ש"עיקר הדיבור הוא הנפש".
האם בכך הבין ההולך לאיבוד בשדות ההולכים את משמעות החיים?
אני מגיע למס. 9 בדיסק "לך לך" (כי המקום סוגר אותך) ומקבל את התמצית הרוק המלודית של הצמד. רוק פשוט, שאפשר לשיר בצוותא ולא להרגיש בערב של אפי נצר. "צריך לשמוח לפעמים שיפתחו השערים", שרים פורטיסחרוף. שירת הגיטרות והלמות התופים. חגיגת הביאוס, שמסתיימת במפתיע בליריות שקטה – על "עולם האמיתי". שהוא כואב וחולף. לא חשמל ולא תופים. אקוסטי והרמוני למהדרין. סיום הזוי ויפה.
אני אוהב אותם, כי הם יוצרים דברים אותנטיים מתוך עומק התסכול, מתוך השאלה שאין עליה תשובה, ואני אוהב אותם כי הם משלימים זה את זה, הניכור המסוים של סחרוף את המלודרמה של פורטיס.
