פעמיים מצאתי בקומוניקט המצורף את המילה "מְרַגֵּש", שהפכה בשפה שלנו לנפוצה ועוברת לסוחר כמעט כמו "סבבה" . כמעט כל דבר "מְרַגֵּש". גם מתכון בתחרות בישול. מירי מסיקה היא זמרת שנועדה לרגש. ללא הריגוש הגדול – אין לה תכלית. לעיתים – משיגה את המטרה. מרגשת בגדול. גם בקשת ה"עזור לי" בשיר הזה נוטפת רגש, למרות התחושה שהטקסט הוא אינסטנט קיטש. תוסיפו אל קולה את קולו של אביה שכמו עולה מן האוב ותקבלו כפל-רגש.
השאלה היא האם הרגש וההפקה המוסיקלית המיופייפת רצים לפני השיר? אכן, הייתה לי תחושה כזו. מה רע? מסיקה היא זמרת רגש, שמרגע שהיא לוחצת על הדוושה מקבלים את התחושה בפול עוצמה. מצד שני, לעיתים ההפנמה, הניואנס תורמים לאינטרפרטציה יותר מאשר ההחצנה. בשיר הזה אין לה כנראה אפשרויות. הלכה עד הסוף. מבחינתה – המלודיה והפקת המיינסטרים אוריינטלית עם אלמנט תפילתי – הם אמצעי מעט מניפולטיבי המקדש את המטרה. (לרגש), מבחינה זו – שיחקה אותה.