ומה עם בוסיקלה, כן שמעון בוסקילה? לא יעלה על הדעת ששירי מימון לא תזמין אותו בערב בכורה לאיזה דואט – לזכר ימים נפלאים איתה על הבמה. מימון העריכה שהוא נמצא בקהל, אגב סיפור על ג'וקים (אימל'ה), שחוו שניהם באחת ההופעות המשותפות. אבל זהו, כאן בתיאטרון הבימה (ללא ג'וקים), ליל שבת, הגיעה השעה להיפרד מהזוגיות, להראות שהיא מסוגלת ללא הקומבינה, לתת צ'אנס לעצמה סולו נטו.
בכל זאת, בלי שיר אחד לרפואה שיאזכר את ההתרגשות הזוגית ההיא אי אפשר. שירי הרגיעה את התזמורת, והתיישבה לשיר "יה מאמא" במרוקאית. הביצוע שלה הבהיר סופית למי שייך השיר. באילו ורידים הוא זורם הכי נכון. הבנתם נכון: הייתי משאיר אותו בחלקת הנשמה של שמעון בוסקילה. למה לקלקל.
בקומוניקט שהגיע לקראת הערב אני קורא על ה"מיניאטורה שפרצה לחיינו לפני עשור עם שפע כריזמה, רצון בלתי יאומן ויכולת ווקאלית נדירה". אתם יודעים מה: אחרי 20 שירים, אני מוכן לחתום על השורה הזו עם תיקונים קלים. על נושא ה"כריזמה" אפשר לחלוק, גם את ה"פרצה לחיינו" נשמע לי קולקטיבי מדי. מה עושים עם מבקר כמוני, שלא נסחף עם ה"אנחנו"?
השאו בהבימה הראה, כי מפיקיה מנסים להביא את שירי מימון אל חייהם של בתי אב רבים ככל האפשר. יש כאן השקעה (תאורה- במיוחד בחלק השני של הערב, כשהיא מחליפה ממכנסי עור ותחרה שחורים לשמלת מיני אדומה מנצנצת ) אפילו בהעמדה. איך שהיא נכנסת, איך שהיא עומדת, איך הנגנים חוברים אליה. ירון כפכפי, במאי האמון על מחזות זמר לכל המשפחה, ניסה לקחת אותה לכיוון ראווה של הדיוות הסופרסטאריות, אבל התחושה היא של מנסה להתקרב לשם (מה עם רקדנים, כפכפי…) אבל לא ממש מגיעה. ההתקבצות של הנגנים בישיבה במרכז הבמה ל"כמה את יפה" – הברקה יפה.
רפרטואר? לא חובה להכניס הכל. על שיר האירוויזיון "השקט שנשאר" – הייתי מדלג. עבר זמנו. סוג הנשחקים, וגם – לא ממש זכה לביצוע שהצדיק את שילובו. עירוב צרפתית בליווי אקוסטית של גיטריסט מחייך בשיר "כמה אהבה" – החנפה טובה.
קטעי קישור? זזתי לפעמים בכיסאי בחוסר נוחות. אפשר היה לעבוד על זה. אבל אולי את הקהל מעניין לשמוע על תינוקות, חיתולים ואימהות יותר ממני. הכי טוב – להיות טבעית עם החן המיוחד (כשהיא העידה על עצמה כעל פטפטנית בלתי נלאית) הקטע העצוב על "יוסי" ז"ל והשיר "כשהלכת", סחט ממנה דמעות אמת וביצוע רגש טוב, אבל היה די מביך בקונטקסט של שאו ראוותני.
מי שבא לשמוע שירי מימון נטו קיבל מבוקשו כולל הפטפוטים הבלתי נלאים, הדמעות, החיוכים וכל השאר. שירי זזה יפה, אנרגיה טובה, ובעיקר – היא זמרת. כזמרת פופ אמצע הדרך – אף אחד לא יכול לקחת את מה שיש לה. אבל כשהיא הזמינה את רוז פוסטאנס, זוכת האקס פקטור,  לבמה לדואט ולסולו, הבנו שיש מקומות, נאמר, בתחום ה – Soul, שאליהם היא לא תגיע, ואני לא מדבר רק על מנעד קולי. זה עניין של – יש  או אין – המרחק בין מיתרי הגרון ובין מיתרי הלב. אגב הדואט ביניהן ל – If I Ain't Got You, המוכר מאלשיה קיז, התקרב למקומות המהוקצעים האלה, במונחים מוסיקליים טהורים.
העיבודים – דגש על כלי נשיפה (שלושה), באוריינטציה של צליל ראווה – כולל סולואי שאו-אופ של הנגנים, יושבים עליה לא רע, פרט לרגעים שהרגשתי קולניות יתר מול הצליל הגדול. מצד שני, חסרו מעט נגיעות ים תיכוניות כמו ב"כמה את יפה".
שירי מיימון הלכה על ערב שמקבץ את כל חלקיה לשלם. במונחים מקצועיים, יש כאן תחנה מתבקשת בקריירה שלה. לפי הקהל שהתקבץ ליד הבמה בסיום – היא הרוויחה את ההצלחה ביושר. האם התמהיל המוסיקלי והשאו הבימתי העכשווי מובילים גם לעוצמות עומק אולטימטיביות מחלחלות (מרגשות)? על כך חלוקות הדעות, כולל דעתו של כותב שורות אלו.

שירי מימון רוז פוסטאנס – If I Ain't Got You