המוסיקה של רות דולורס וייס ספוגה בעצב תהומי. זו שפתה. זו האמת שלה. בשביל להאמין לה לא צריכים לחברה לפוליגרף. הטון שלה משדר אותות, שאם הם שקר, אז לפנינו השחקנית הכי גדולה בעולם. מצד שני: היא השחקנית הגדולה של שיריה. אין מי שיזמר כך את הטקסטים והצלילים שהיא כתבה. אחרי עשרה שירים אני חש שהעצב שלה חלחל ונספג בי. אני חובר לרגשנותה, לחולשותיה, לגעגועיה, לכמיהותיה.  היא אינה יוצרת-זמרת רגילה. המוסיקה נשמעת אצלה אינטגרטיבית, מהות חיים. סגנון ייחודי.
היא שרה בפתח האלבום על געגועים. ("געגועי") געגועים כישות. הווייתם חזקה ממנה – יפה ממנה. אבל קיומם תלוי בהווייתו-מבטו של האהוב. בלעדיו – אינם. רות דולורס וייס מנסה להמחיש את עוצמת הגעגועים כממשות קיימת המתעמתת עם נוכחות מבטו של האהוב בטון צערה העמוק-אינטימי-אישי מאוד, השתוקקות שמקבלת מימד נוגה עד מתייסר. העיבוד האקוסטי מרחיב את יריעת השיר – מבליט את עוצמת געגועיה. "הכל לאבד" על פחד מאובדן שמשתלט ומכה שורשים. "אני אבער" – שיר על הקרבה טוטאלית בכל תנאי בכל מצב, כהקרבת קורבן ועד מוות. שני שירים שיכולים לנבוע זה מתוך זה. רות דולורס וייס טוטאלית. היא נמצאת בתוך השירים, ממש כמו שהם נמצאים בתוכה, מטעינה אותו בכל מטעני תחושותיה, מוציאה לפועל בקול דואב עד קורע לב, בעוצמות שמגיעות מליבת ההכרה שבה. טון שעובר כמוטו לאורך שיריה.
ב"סוד" (מילים: שירה סתיו) רות דולורס משקיעה תוגתה בחוסר האמונה בגוף השקרן. העיבוד הג'אז פאנקי "פתח" את השיר, העניק לו מימד מוסף. את "מְבֻיֶשֶת" מוביל צליל פסנתר מינורי נוגה. צערה העמוק/ תסכולה הוא על הבוקר מבאס "שאינו אוהב אותי, שאני איני דוברת שפת בני האדם ושהוא מייחל למותי". העיבוד לקלרינט מעניק נופך לתחושה. גם כאן העיקרון הוא שהשיר חייב "לנשום" גם מחוץ לטקסט. תן לצלילים נטו להשלים את התחושה המילולית.
ב"מתת", שיר יותר מלודרמטי בתזמור פאנקיי מורכב, דולורס זועקת רצונה לגעת בכל – כי הזמן אוזל. והיא מנסה לטעון בתחושות-טון קולה את המטפורות של אלתרמן בשיר "ירח" המסתיים במשפט: "לעד לא תעקר ממני, אלוהינו, תוגת צעצועיך הגדולים".התוגה הגדולה ממלאת  את "שפת בני האדם", שיר של געגוע/ חרדה. רות דולורס לוקחת אותו עד קצה הרגש. פסנתר, הלמות תוף וגיטרות מייצרים את תפאורת הסאונד כדי לחבור לקולה המתייסר ולהעצים את המלודרמה האישית. הסיום נשמע כמעט כמו האלתור הגוספלי המרטיט של קלייר טורי ב – The Great Gig In The Sky ב"הצד האפל של הירח" של פינק פלויד.
אחרי הזעקה הזו, צובעת את רות דולורס את  "ילד ישן/ בזו השלוה/ והד צחוקו/ ואור עיניו/ ואהבה" בצבע תכלת רוגע (השיר "תכלת"), אבל השמיים חוזרים להתקדר בצבע אפור ב"סוגר", הסוגר את האלבום: "היום מבקש לעצום עיניים/ שתיקה גדולה ורכה שותק הכאב/ במקום אחר ורחוק תקוות וחירות משיקות כנפיים/ במקום אחר ורחוק הדם אדום וחם ופועם/ במקום אחר/ ישנה ידך המושטת/ במקום אחר ורחוק שירי שלם". קצב צעידת אבל מלווה את השיר בנגיעה קולית חרישית.
הכאב של רות דולורס וייס אינו שותק. הכאב מחלחל. השיר שלה אינו במקום אחר, אבל הוא ניזון מגעגועים למקום אחר. דולורס וייס נמצאת באזורי הכאב התמידיים. הטון הדואב הלא משתנה הזה. אבל זוהי היא וזהו סגנונה המובנה האחיד. היא לא תיגע בשיר אם אינו בעצמותיה, והשירים כאן – בעצמותיה, בחלבה ובדמה.

מילים ולחנים: רות דולורס וייס למעט "סוד" (מילים: שירה סתיו), "ירח" (מילים: נתן אלתרמן) הפקה מוסיקלית ותזמורים: רות דולורס וייס
עיבודים: רות דולורס וייס, יהוא ירון, נועם ישראלי, עוזי פיינרמן.
שירים: געגועי, הכל לאבד, אני אבער, סוד, מבישת, מתת, ירח, בשפת בני אדם, תכלת, סוגר
צילומים: רונן ללנה, מרגלית חרסונסקי