"אף אחד לא מדבר על הילד", אבל "כולם מדברים על הילד" וגם "את מה שאין לומר – שותקים, סוגרים בשקט את הדלת". נעם רותם מתבונן, חש ומתאר סיטואציית סלון של משפחה שאיבדה את "הילד".
אין כאן השתפכות. לא מלודרמה, אלא תיאור נוגה של מצב שמביא את המתבונן והשומע לחדד פרטים בסביבה הקרובה ("ציור ישן נדנדה מעץ לבן") והרחוקה ("והכבישים עכשיו ריקים"). נעם רותם שר בעצבות מאופקת, לא מעצים את ההתרחשות, לא מעניק למילים מנגינה מרטיטה. דווקא בדו"ח המוסיקלי המנוכר-מרוחק משהו, מקבלת הסיטואציה ממד אותנטי חזק. צליל המפוחית בסיום צובע בקו בלוזי יפה. חשבתי על לו ריד במהלך ההאזנה לשיר.

הבית נקי ומבריק / אין תמונה על הקיר / אף אחד לא מדבר על הילד / מתיישבים בקצה ספה, הרוח בחלון דופקת / הלילה תהיה סופה, המארחת מתרחקת
הקיר הריק, הגבר ששותק / הכוס בקצה שולחן שעוד רגע תתרסק / כל החברים שמתחילים להתרחק / תאריכים מסוימים שלא משאירים ספק / כולם מדברים על הילד
הזיכרונות מאפריקה מחממים לך את הערב / כמו שקופיות היא מחזיקה אל מול האור ומספרת / על החיים שנמשכים וריקנות שלא נגמרת / "הוא לא עזב אותי אף פעם" / יותר מזה היא לא אומרת
ציור ישן, נדנדה מעץ לבן / העיניים של האח הגדול והקטן / הקטורת שבוערת, הסלסול של העשן / קולות הגשם על הגג, ריחות האדמה בגן / כולם מדברים על הילד
את מה שאין לומר שותקים, סוגרים בשקט את הדלת / והכבישים עכשיו ריקים, את כל הדרך מתפללת
הקיר הריק, הגבר ששותק / הכוס בקצה שולחן שעוד רגע תתרסק / העיניים של האח והרוח שדופק / תאריכים מסוימים שלא משאירים ספק / כולם מדברים על הילד