צעירים לעולם

יהודה פוליקר

מילים: יעקב רוטבליט לחן: יהודה פוליקר
4.5/5

הזיכרון של יענקל'ה רוטבליט: מותם של החברים נמהל בחייו. זורם בדמו. אתה יכול לברוח לסוף העולם, אבל גם בזקנתך תמשיך לשאת את כובד משא מותם של מי שיישארו צעירים לנצח, שחיוכם תמיד חומק אל הצל. פוליקר לקח את המילים לחלקת העצב שלו.
יהודה פוליקר שר במנעד נמוך כבד ואפל, המכיל את כובד משא מותם. זעקה אחת שאומרת יותר מכל מילה כתובה. הכאב של מי שממשיך לחיות מול הסופיות של הרעים שאינם. מוסיקה וטון שטוענים בעוצמות כאב שמחלחלות ומצמררות. צליל כינור שמחבר לעצב הישראלי-יהודי.

רעי שלא שבו מן התל/ מתאספים ובאים למועד/ עולים מממלכת הצל/ ואומרים לי אתה העד
ההולך בארצות החיים/ וחיינו צרורים איתו/ במותנו הולכים ובאים/ איתך השב אל ביתו / רעי שלא שבו מן התל/ ממותם שנמהל בחיי / ברחתי עד קצה התבל/ והתל עודו על כתפי/ עם רעי שבשדה הדמים/ וכובד משא מותם / עלי ההולך ובא בימים/ והם צעירים /צעירים לעול/ צעירים לעולם
רעי שלא שבו מן התל/ שמותיהם חקוקים בגלעד/ יד מקרה יד גורל או יד אל / עשתה כי שמי יפקד
רעי שלא שבו מן התל/ מה עוד תבקשו עכשיו/ מה ישיב החי למת השואל/ לדעת כי לא לשווא/ רעי שלא שבו מן התל/ ממותם שנמהל בחיי / ברחתי עד קצה התבל/ והתל עודו על כתפי/ עם רעי שבשדה הדמים/ וכובד משא מותם / עלי ההולך ובא בימים/ והם צעירים לעולם/ צעירים לעולם/ צעירים לעולם
רעי שלא שבו מן התל/ בי קמים לקראתי לחבק/ והם צעירים ויפים להלל/ חיוכם אל הצל שוב חומק

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

3 תגובות

  1. לא כתבתי את המשפט הזה כביקורת, אלא כתאור מצב של אומן ותיק. ואינני 'שבוי'. לכל אורך ההיסטריה אנחנו נראה שזאת כמעט דרך הטבע – לפגוע במקוריות של אומן, בתעוזה שלו ובאופן כללי -בחדות. יצירת אומנים מבוגרים נוטה באופן ברור להיות פחות מעניינת. מעטים האומנים אשר בגיל מבוגר מצליחים ליצור דברים משמעותיים כבימי הפריים שלהם. זאת אינה תחושה סתמית והמשפט הזה שלך הוא קצת מתנשא. אינני פוסל את יצירתו של פוליקר. קטונתי. אבל את עובדות החיים אי אפשר לטאטא הצידה על ידי שבחים לללא פרופורציה אשר מעידים על סלחנות יתר.
    הסלחנות הזאת – היא זו שאינה ביקורת, כי אינה מתייחסת ממש ליצירה, אלא בעיקר ליוצר. אפשר להגיד שפוליקר ( ואחרים ) אומר משהו בעל משמעות מבחינתו אך התוצאה, מה לעשות, אינה כה טובה. זה לא מפחית במאומה את גדולתו של פוליקר.

  2. מושיקו

    אתה שבוי בקסם להיטיו הישנים של פוליקר, דרך קלה מאוד לפסול כל מה שפוליקר כותב בהווה. "בגרותו מעייפת ומשמימה" אינה ביקורת. היא תחושה סתמית, וככזו היא נשמעת משמימה ומעייפת.

  3. יש כמה מוסכמות ללא עוררין בתעשיה. לכל ארוע של חברה גדולה חייבים להזמין את שלומי שבת או ריטה, כל נשימה של נינט חייבת להיות מתועדת היטב וכל שיר של פוליקר – חייבים להתלהב ממנו כאילו היה יצירה עילאית. והאמת היא שפוליקר משעמם כבר שנים ארוכות, חסר דמיון, ממציא לחנים שכל אחד יכול להמציא ומלבד קולו המובהק אינו מזכיר במאומה את תקופת הזוהר שלו. עוד אמת אחת היא שכולנו מזדקנים וגם פוליקר, ארצי, ריטה, שלום חנוך ורביץ. ואומן ההולך ומתבגר מאבד לאט לאט את החדות של יצירתו וייחודו הוא בעצם בעברו המפואר. כך זה היה וכך זה יהיה, כי זה הטבע המרושע. וכל התשבוחות כדוגמת זאת של חרסונסקי הן צביעות של אנשי תעשיה עייפים וחסרי אופי. זה משעמם ורדוד, חרסונסקי. אף אחד לא ייקח מפוליקר את גדולת עברו אם יגיד שבגרותו מעייפת ומשמימה וכייף הרבה יותר לשמוע את 'כשתגדל' ו-'יום שישי' משירים כאלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות