תצמדו לסלואו. דנה ברגר מצמידה לסלואו של פעם. אקלים מיינסטרימי נוח. גם הטקסט אינו דרמטי, לא תסכול, אלא השלמה עם ההווה והתרחקות מן העבר. העבר מתקשר למשברים, חסרים, דמעות. בהווה – אינה עוד נלחמת במערבולת הרגשית הזו. בוחרת להשלים עם האהבה הנוכחית, עם ההורות העכשווית. אלה מאפילים בגדול על כל "השדים הישנים". יש רגיעה גדולה אחרי הסערות. מה שלא עשה השכל, עשה הזמן.
זהו תהליך כמעט טבעי שעובר על אנשים שפעם סערו על רקע התפוצצות הורמונאלית, אבל בהמשך עם השנים, הגיעו אל השקט המיטיב והמרגיע, שהוא גם סוג בחירה רציונאלית. מי שביקשה בתשעים "שלח לי שקט" (יונה וולך) במסגרת להקת "בלאגן", כבר אינה חווה בלגנים, אינה נזקקת לשקט ההוא אלא משלימה עם השקט הזה. הזמן עושה את שלו, מחלק מתנות, שפעם לא חילק.
ההשלמה מגיעה דווקא בצלילים של פעם, לעמעם אורות, צעד איטי, מנגינה וקצב מצמידים, עיבוד בראס סקשן של להקות ריתם נ' בלוז בנוסחי השבעים (הטמפטיישנס, למשל). הביצוע מוביל למקומות האלה, טון של געגוע, אבל גם החלטיות בבחירה. דנה ברגר היא מזמרות ה"אמצע", כבר לא מכוונת לרוק בועט. היא יודעת לבחור שירים תואמים לאמירה-תחושה שלה. ההבעה מלאת כוונה, ובמיוחד בשורה "אני בוחרת בך". העיבוד וההפקה של יוסי פיין הם סוג של התרפקות שמתכתבת עם העבר, אבל מגיעה גם להווה.
כל יום אני בוחרת בך /לאהוב/ קולות השדים הישנים לא מגיעים אלי עוד/ וזה לא שהם לא מתקרבים לפתות/ זו אני, כנראה התרחקתי/ ממה שהיה לי חסר וגרם לי לבכות
היום כבר צחקתי
היום אני בוחרת בך/ לאהוב
מתנות של זמן
והזמן טס/ או מזדחל/ הזמן עף/ או מתפתל/ אבל עמוק עמוק עמוק/ שקט מתעצם
עמוק עמוק עמוק/ אני אומרת כן/ אני בוחרת בך/ וילדה אחת שמחה/ וילד קטן/ מתנות של זמן
