"יאסו אריק", צעק פוליקר בסוף השיר "מאז שעזבת". ברקע הוקרנו צילומים של אריק איינשטיין ז"ל. פוליקר לא נתן לעצבות להשתלט. הוא גם לא נתן לאלבום החדש "מוזיאון החלומות" להשתלט. ספרתי שישה שירים חדשים שהתפזרו בין שלושים וחמישה, שהם המבחר הכי אקלקטי ברפרטואר שלו. הוא צדק: בחלק מהשירים החדשים הקהל לקח פסק זמן מהחגיגה. עם ישראל ממתין ללהיטים הגדולים. ככה הוא אוהב לאהוב את הזמרים שלו. החדשים יחכו לזמנם.
הייתה חגיגה. הו, איזו חגיגה. ב"בית משותף", לא היה שום סיכוי לסדרנים באזור האורקסטרא. תן להם לשמוח ולרקוד. בשביל זה מגיעים לקיסריה. הגיע עוד אחד מ"בנזין" – "יום שישי", ויהודה הביט בחיוך משתאה על הקהל הנרגש ועבר ל"כשתגדל", כמו כדי לעצור לרגע את השמחה.
ערב של תמהיל מחושב. לוחץ על הדוושה, מוריד מהירות. בחירת רפרטואר היא גם שאלה של אסטרטגיה. ניהול מופע. נכון, פוליקר הגיע עם אלבום חדש, אבל הוא לקח סיכונים מחושבים. המחרוזת היוונית בוא תבוא. גם "הצל ואני", "משמרת לילה", "פנים אל מול פנים", "פחות אבל כואב", "חלון לים התיכון" ו"רמאללה" – ממוקמים בסדר האפקטיבי. כל ה"דה בסט" מגיעים. זה בסדר. זה פוליקר. שאינו מוותר על הקלאסיקות, והוא דאג שהערב יעוף כמו נהר שוצף בלי רגע דל, עם רגעים לשירי כאב נוקבים כמו "איך קוראים לאהבה שלי" הנפלא.
שתי בשורות שיוצאות מהערב: הפקה חבל"ז. מושקעת, מוקפדת. 12 נגנים וזמרים. 2 מתופפים, איש כלי הקשה. מסך וידיאו בטכנולוגיה פונקציונאלית. אתם יכולים לשאול – מה הוא צריך נגנית כינור חמודה-מצועצעת בשמלת ערב משוסעת. מה תורמות לו 2 זמרות ליווי מתקתקות? פוליקר החליט לתת שאו, כי יש לו חומרים לשאו, וזהו חלק מהאסטרטגיה של הערב. אפילו בהצגת הנגנים הוא הרשה לעצמו חידוש: כל נגן מגיע אליו וזוכה לחיבוק.
הבשורה השנייה מגיעה מהאיש עצמו: נכון, פוליקר עדיין לא מגיע לג'סטות של שלמה ארצי בקיסריה, אבל הוא נפתח. חם, לבבי, סמכותי, מתקשר גם בלי להגיד כמעט מילה בין השירים.
אני מוכן לקבוע ולחתום: פוליקר הוא כיום האמן הים-תיכוני המרכזי האותנטי החשוב במוסיקה המקומית בשילוב של מוסיקה ים תיכונית ורוק. בניסוח אחר: האב הרוחני של הפופ הישראלי הים-תיכוני. שורה תחתונה: פוליקר בשעותיו היפות. לרוכשי הכרטיסים – Value For Money.