ריטה מתפלספת. מה הם החיים, אם לא רגעי האהבה שהבנאדם צבר משך חייו. עבר סערות וטלטלות, אבל הכל מסתכם ב"רגע אחד מושלם". השאיפה היא לעצור את הזרימה ולהיזכר ברגעי האמת בתמימות האופיינית לילדים. ("אהבנו כמו ילדים" – הומאז' ל"פנים אל פנים" של גלעד את פוליקר?) הכל למעשה, מתמקד בנקודות קטנות על פני הרצף – במבט, בנגיעה, בביחד. בשאלה – מתי בפעם האחרונה חשנו רגשות כ"כ עזים עד שלא נזקקנו למילים – טמונה התשובה, שמעלה חיוך, משום שהכמיהה לרגעים בהם אין צורך במילים מבוטאת כאן באופן הכי מילולי.
נעם חורב לקח אלוזיות ממקורות שונים ("אהבנו כמו ילדים" מפוליקר, "מתי בפעם האחרונה" – מתיסלם) וניקז אותם לתוך הטקסט, מעין חיזוקים ל"אמרו את זה לפני". ריטה שרה את התובנה תחילה כמעט בלחישה, נעה בנתיב מלודי קצבי ידידותי למשתמש, שמקדם את ההתרגשות ומוביל אותה מאיפוק בתחילת השיר לשיא הדרמה האישית במעלה המנעד הקולי.
חלוקת האנרגיות מקבלת חיזוק בעיבוד האפקטיבי המטעין את השיר בצלילים המעוררים געגוע של אמת (קטע צלילי המיתרים המהורהר בסיום) זוהי ריטה ששרה את רחשי ליבה הכי קרוב לעצמה, לאמת שלה.

הרי במה הכל מסתכם בסוף/ ברגע אחד שביר בחדר/ והחיים שלנו כמו הנהרות/ הרוחות הסוערות/ האהבות, האכזבות/ המסע אל התשובות/ וכולם נשפכים בסוף לים/ לרגע אחד מושלם
וכל כך קל להסתתר מאחורי עצמנו/ מתי בפעם האחרונה התרגשנו, שנינו/ סתם ככה, ממבט/ מהיום המזדחל לאט / ומאוורר את הפחדים/ תגיד, מתי בפעם האחרונה / אהבנו כמו ילדים?
הרי במה הכל מסתכם בסוף/ ביד שלך, שעוברת לי על הצוואר/ באור שנשבר, שכבות של בדידות / של לחיות או למות/ ותראה מה שנשאר/ העולם בחוץ נגמר / ואנחנו עוד נושמים / תגיד, מתי בפעם האחרונה / היה לנו כל כך טוב / שלא נזקקנו למילים?

צילומים: רון קדמי ומרגלית חרסונסקי