הדיסק הזה יצא קודם כל בפורמט ויניל. זו הייתה הכוונה של ניל יאנג, כשהקליט אוסף קאברים עם ג'ק וייט בתא וייס-או-גראף Voice-O-Graph (דמיינו תא הקלטה פשוט בגודל תא טלפון ששימש להקלטות קול) משופץ מודל 1947 בעל מיקרופון גרוע.
למעשה, יאנג עשה כאן הכל כדי להישמע אולד-פולק בסיסי ישן ומיושן. גם איכות ההקלטה (מונו) האלקטרו מכאנית הפרימיטיבית-חורקת – מכוונת. מבחינת סאונד – גרוע מתקליט 78 סיבובים ישן.
יאנג בחר את השירים על בסיס היכרות, רבים מהם השפיעו על כתיבתו. Girl from the North Country הוא שיר המזוהה עם בוב דילן. Crazy עם וילי נלסון. I Wonder If I Care as Much – דון אברלי. My Home Town – ברוס ספרינגסטין.
האלבום נפתח בהקלטת מכתב קולי (spoken letter) לאמו המנוחה. הוא מספר לה מצב העניינים איתו. השיחה הזו היא חלק ממהות התקליט. סוג של תקשור מחודש עם עברו. הדיבור המוקלט קובע את הכיוון והאווירה להמשך. A Letter Home מכתב הביתה מניל יאנג לאמא. וכך נשמע האלבום כולו – אישי מאוד. האיכות הירודה של ההקלטה דרגת פטיפון ישן בליווי מינימליסטי (גיטרה, מפוחית) – קונספטואלית, תרצו – מטפורית. יאנג לא טיפש. הוא יודע מהי המשמעות של איכות סאונד למאזין. אבל הוא מסוג האמנים, שהאמנות קודמת לכל שיקול אחר. קודם כל – האמירה שלו. אם המאזין יאהב – מה טוב. אם לאו – גם טוב. לכן, ביקורת על איכות הסאונד – לא רלוונטית.

1. A Letter Home Intro
2. Changes
3. Girl From The North Country
4. Needle Of Death
5. Early Morning Rain
6. Crazy
7. Reason To Believe
8. On The Road Again
9. If You Could Read My Mind
10. Since I Met You Baby
11. My Hometown
12. I Wonder If I Care As Much