ליאונרד כהן שר – Dance me to the end of love, ולא סתם – אלא עם כינור בוער. אצל זוהר רביץ שום דבר אינו בוער. מציג קודם כל את הבעיה שלו,  העובדה שהוא פוחד לרקוד. גם הוא רוצה להגיע רחוק עם האהובה, בלשון השיר "רקדי איתי אל סוף הטראומה/ עזרי לגוף לאבד ת'ראש/ תני לי צ'אנס – נרקוד אל כוכבים… הריקוד, בסופו של דבר, אינו מטרה.
לא נשווה. נשאיר את ליאונרד כהן עם סוף האהבה שלו. ננסה להצטרף לריקודו של רביץ. זהו ריקוד אלקטרו-דאנס אוורירי, שבו הטראומה מקבלת טעם מתקתק של אייטיז, אזור הפט שופ בויז, קול  מרוחק ריחופי משהו, עיבוד שמעניק מעטה חלומי הזוי. קלילות שמייצרת קסם אסקפיסטי.

זה לא שאת לא מדליקה/ זה לא שאת לא מצחיקה/ זה לא שאת אינך מושכת/ זה לא שאת אינך נחשקת/ זה לא שלא מאוד נעים/ זה לא שלא בוער בפנים/ זה דווקא כן שבא לי עוד/ פשוט – אנ'לא מעז לרקוד/ לרקוד תמיד עושה לי טראומה/ הראש אומר לגוף: ממש לא! / והגוף נבהל ומשתתק/ אבין אותך אם תצחקי/ אבין אותך אם תברחי/ את לא תהיי הראשונה/ אבל אולי האחרונה?/ רקדי איתי אל סוף הטראומה/ עזרי לגוף לאבד ת'ראש/ תני לי צ'אנס – נרקוד אל כוכבים…