קובה

מיכה שטרית

הד-ארצי
4/5

כשיפציע השחר, הוא ייסע לסנטיאגו דה-קובה. שיר געגועים לנופים אחרים. מיכה בחר לפתוח אלבומו בשיר של פדריקו גרסיה לורקה. למה? באמנות כמו באמנות, לא תמיד יש תשובה ל"למה". לורקה בפתיחה לא מרמז שומדבר על ההמשך, אבל כשמסיימים לשמוע, מבינים שגם שטרית מחפש ותועה בדרכי החיים והאמנות. עסוק בחיפושים.
יש לו קול עבה, מחוספס, שברירי ונוגה. אין לו "קו סגנוני". פופ אקוסטי, פולק רוק, פאנק. דאנס. בעיבודים הוא מקפיד על מסגרת אווירה, לפעמים חשוכה מעט, אינטימית. כשוא שר "נמנע ממך" הוא מספר על יחסים טראומטיים, זו אפלוליות נעימה. לא יותר.
ב"אסקימו" הוא מהורהר, סוריאליסטי משהו, בלוזי. ב"משעמם" זה עיבוד אוריינטאלי לשיר איטי על אדם שאיבד כיוון ואובד בנתיבים של רגשות מבולבלים. "לאט לאט" זה רוקנ'רול עם מוסר השכל פשטני.
השימוש במטפורות לעתים "טכני" מדי נעדר אותנטיות. יש טקסט שאומר "בינתיים רוכב על הזמן/בינתיים נפעם מיופייך המשתבח/מחצי הכוס המלאה/שתי מהיין אולי יצא סוד" ו"מול יופייך הקבוע הייתי זמני" זה יותר טכניקה מטפורית מאשר פואטיקת אמת.
ב"מריקואנה" אהבתי יותר את אווירת העיבוד הג'אז-אקוסטי האיטי (צליל חצוצרה מהורהר של ממלו) מאשר את הטקסט הפלקטי שמנסה לחזור לקשר של סמים-מלחמות פוליטיקה: "אין סמים קשים רק מלחמות קשות" ו"מריקואנה את תנועה פוליטית".
"אבק שוקע" הוא דאנס אלקטרוני קליל המעטר שיר געגועים לא מתייפיף. רוח דאנס נושבת גם ב"שם יש ים" ששטרית הלחין עם יזהר אשדות על בנדאדם שחושב שהוא ציפור וחולם חופש. אלבום של צבעים ומצבי רוח. שטרית לפעמים פוגע, לפעמים מחטיא.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן