נתן אלתרמן חבר בשנות השלושים של המאה הקודמת לסיפורי ילדים מוכרים. ב"כיפה אדומה" הוא מביע צער על ימי הילדות הפראים שנמחו כדמעה. כיפה אדומה ושאר סיפור אגדות מסמלים זיכרונות מהשנים המתוקות והתמימות של ילדותינו, אז צחוקנו היה טהור. אלתרמן סופד לאבדן התמימות. בניגוד לפרה ולאוז, החתול שמדדה על משענת, כבר מעיד על השנים שעברו ועל ההזדקנות, הניתוק מימי בראשית, מהדשא שסימל את החיבור של הילדות לאדמה. העתיד מרחיק עוד ועוד משם – "והנה כבר חשכה הצמרת", רמז למוות הקרב.
רוני ידידיה, בהמשך לפרויקט אלתרמן המאתגר והמיוחד שלו, צירף את חמי רודנר ואת הזמרת ליאורה יצחק השרה-מלחשת בסגנון הודי. המוסיקה מוציאה לכביש אמצע הדרך במקצב שמעניק זרימה חד כיוונית לשיר, ללא ניואנסים מיוחדים. זה נשמע שירי ארץ ישראל של פעם, סוג שחבורת הגבעטרון הייתה שמחה לאמץ לשירה ההרמונית של חבריה. פרט לאלמנט האמביינט של ליאורה יצחק, השיר חולף בקלילות אוורירית סתמית משהו, זמן-לא-זמן, ריחופיות נעימה, מעניקה לשיר של אלתרמן בריזה קיצית לא מטלטלת.
עֵת יוֹמֵנוּ הַפֶּרֶא נִמְחֶה כְּדִמְעָה
מֵעָרִים וִיעָרוֹת, מִשָּׁנָה וָחֹדֶשׁ,
הוֹלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ כִּפָּה אֲדֻמָּה,
לִלְקֹט פֶּרַח־בָּר בַּחֹרֶשׁ.
וְיוֹצְאִים אַחֲרֶיהָ פָּרָה וַאֲוָז
וְחָתוּל מְדַדֶּה עַל מִשְׁעֶנֶת – –
כְּסִפּוּר שֶׁאָבַד, כְּנִגּוּן מִנִּי אָז,
כְּבַת־צְחוֹק נִשְׁכָּחָה וְנוֹשֶׁנֶת.
וְעוֹמְדוֹת מֵרָחוֹק הַשָּׁנִים הַבָּאוֹת
וְלַשָּׁוְא תְּמִיהוֹתֵינוּ כֹּה רַבּוּ
וּמוֹצֵץ לוֹ יָרֵחַ עֵירֹם אֶצְבָּעוֹ
כְּבִימֵי בְּרֵאשִׁית, בְּחֵיק אַבָּא.
וַאֲנַחְנוּ שׁוֹתְקִים. אֲדָמָה עֲשָׂבִית
בִּירַקְרַק הָרִיסִים מְפַרְפֶּרֶת…
וְעֵינֵינוּ עָצַמְנוּ – – וּלְפֶתַע נַבִּיט
וְהִנֵּה כְּבָר חָשְׁכָה הַצַּמֶּרֶת.
