הם קראו לו הרוח. הוא ממשיך להתגלגל במורד הרחוב. לבדד ינוע, לא נושא איתו דבר, הכל ממשיך כמו שהיה, אין שנוי אפילו לא במזג האוויר…
אריק קלפטון מתגעגע לג'יי ג'יי קייל, סינגר-סונגרייטר, טרובדור הבלוז, הרוקאבילי והקאונטרי, שהלך לעולמו ביולי שעבר. זה השיר שפותח את אלבום המחווה לקייל , בו יתארחו בין השאר מרק קנופלר, ווילי נלסון, תום פטי. השיר הוא בלוז קלאסי מהאלבומו של קייל Naturally משנת 1972. זה אינו הקאבר הראשון לשיר. הוא התפרסם גם ע"י להקת לינרד סקינרד (Lynyrd Skynyrd), להקה אמריקנית בשנות השבעים, שניגנה בסגנון הרוק הדרומי בין בלוז לקאונטרי.
קלפטון הצהיר לא פעם, כי ג'יי ג'יי קייל הוא אחד היוצרים החשובים והמשמעותיים בתולדות מוסיקת הרוק, שהשפיע גם עליו. קלפטון לא היה נשמע ככה בלי קייל. קייל כתב לאריק קלפטון שניים מלהיטי הסולו הגדולים בקריירה שלו – "קוקאין" ו"אפטר מידנייט". השנים שיתפו פעולה באלבום – "הדרך לאסקונדידו". והנה, אחרי מותו שומעים את צלילי ההוקרה בצליל המאוד שורשי-דרומי הזה. הוא זורם בעורקיו של קלפטון.
They call me the breeze/ I keep blowing down the road/ They call me the breeze, / I keep blowing down the road/ I ain't got me nobody, / I ain't carrying me no load/ Ain't no change in the weather, / Ain't no change in me/ Ain't no change in the weather,
Ain't no change in me/ I ain't hidin' from nobody, / Ain't nobody hidin' from me/ I got that green light, babe,/ I got to keep moving on/ I got that green light, babe, / I got to keep moving on/ I might go out to California,/ Might go down to Georgia,
