ישן או מיושן? אני בוחר בפג תוקפו. השירה של אפיק פלג במקצב הטנגו נשמעת ארכאית עד כדי חיוך/ גיחוך. אילו זו הייתה כאן פרודיה על סגנון – ניחא, אבל השיר הזה הוא התרפקות סתמית בקצב 2/4 ובטקסט געגועים אינסטנט על הטוב של פעם ועל הרע של היום בחריזה שבלונית. מצד אחד עניין אישי – מוזה שהסתלקה, מצד שני עניין חברתי – פעם היה כאן כבוד. מה הקשר?
הגדירו בדף המצורף "שנסון ישראלי". לא שנסון ולא ישראלי. לכל היותר: גחמה נוסטלגית במקום מחאה אותנטית. התבכיינות במקום אמירה ובמבטא עילג – ללא הומור. מה טוב? קריצת העין מגיעה מהעיבוד הקברטי, אבל אין בה להושיע.
"פעם הייתי זמר/ היום לעצמי אני שר/ פעם הייתי מליין/ הים אין לי גרוש מזומן
לאיפה הלכת מוזה שלי/ לאן נעלמת השראה מתוקה שלי
פעם היייתי כוכב/ היום הלומבגו בסתו/ פעם היו לי נשים/ היום יש לי רק נושים
לאיפה הלכת מוזה יפה שלי/ לאן נעלמת השראה מתוקה שלי"
הדמעות הם
אפיק פלג – שירה, כתיבה והלחנה
יונתן מילר – כינור, מנדולינה, קלרינט וקולות
דורון רפאלי – תופים, כלי הקשה וקולות
אלעד מוסקטל – קונטרבס
תומר סאלם – אקורדיון
אבי ליבוביץ' – טרומבון – נגן אורח