יש לי בעיה אקוטית. קשה לי עם שני אייל גולנים. הטון, הדיקציה, הצבע המנעד. אילו היו משמיעים לי את השיר ללא ציון שמו של המבצע, יתכן שהייתי נכשל בזיהוי. זה אינו אומר דברים טובים על פאר טסי. החוכמה היא להביא משהו מקורי פרט לקול. טסי רוצה להיות הכפיל. בעיה.
טקסט: הפניה הנוגה הזו לאמא, היא סוג רדוד של השתפכות על כאב. "אל תהיי עצובה, תני לו ללכת",  מבקש הזמר. אז ככה: אמא  ממש לא רוצה לתת לו ללכת, כי הוא כל יישותה. הזיכרון ממלא אותה בכאב, כי הזיכרון מנציח אותו. היא אינה חפצה שהגשמים ישטפו את כאבה. היא חיה את הכאב, כי הכאב משאיר אותו, אינו מאפשר לה למחוק אותו מקיומה. "אל תהיי עצובה, אמא תני לו ללכת" –אינו מתיישב עם תפיסת הזיכרון האישי.
"אל תהיי עצובה" מציע פאר טסי, אבל העצבות ממלאת את השיר בקול המקונן שנוסק לגבהים. צריכים להיות עצובים כשמדובר בפרויקט הנצחה. (*) ההפקה המוסיקלית שדרגה את הלחן היפה, השאירה את השיר בחלקת העצב האוריינטלית, התואמת לסלסולו של הלב, שילוב של פסנתר ובגלמה, ובמיוחד נגינת החליל המופלאה של אמיר שהסאר.