מדבר בקושי

רן עפרון ולהקה מקומית

הפקה עצמאית
3.5/5

פתאום עכשיו, פתאום היום נזכרו רן עפרון וחברי להקה מקומית בהקלטות מ-1994. מה מנע את זה אז? ומה לקח להם עשרים שנה כדי להגיע להחלטה לנער האבק? את מי מעניין לשמוע ב-2014 חומרים של רן עפרון ולהקה מקומית מלפני עשרים שנה?
לא יפה, מבקר שכמוך. תקשיב. אול לא פג תוקפם. שמא שמרו על טריותם, ואי הוצאתם עד כה הייתה טעות?
אני שומע בלוז עברי, טקסטים ומהלכי גיטרה בסיסיים, נגנים שרוצים להיות הכי קרוב למיומנות הנגינתית שלהם. קול גרוס ששר "בן אדם חושב שהוא יקח את הכל, בשעה שהוא מדבר בקושי".
מי שלא מזהה את "המדבר בקושי", שיגיע להופעה של יזהר אשדות. הוא מזדקן איתו יפה. רן עפרון נזכר, שפעם הוא וחבריו ללהקה היו צעירים יפים ויצירתיים.  עפרון שר, על החשמלית – קובי אייזנמן, על הבס – צוף פילוסוף. בעמדת התופים – מישל עמר. "מדבר בקושי" תוכנן להיות האלבום השני של רן עפרון. עד היום הוציא את "רק עוד יום" (1989) ואת "מתוך התנאים" (2005)
כשהבנאדם שר – "אני הולך לאן שבא לי ומדמיין אותך ממש כמו אתמול", תאמינו לו שזה הוא, למרות שלקח לו 20 שנה להבין שזה הוא. שיא הפשטות של בלדת רוק כמו שאריק קלפטון ניגן בלדות רוק בלוז בתשעים. או שזה סלואו שמביא את עפרון להתבכיין "מה את אומרת" ולהודות שטעה בה.
וגם הפאנקי רוקנ'רול הזה, טקסט יחיד די סתמי של יענקלה רוטבליט, שיר על מבקרים "לבושים מעילי עור הפיל" ש"נועצים את להב העט המתהפכת""הם מחכים לי בפינה".
אני לא מחכה לרן עפרון בפינה, גם כשקולו הקודר כושל ב"עכשיו כמו כולם אתה לומד להיות עם עצמך", מסוג השירים, שהייתי שולח את הזמר שלו לשוחח עם מורה לפיתוח קול, או מחזיר לאולפן. מצבו משתפר ב"אין לי כאן כלום נגדך", "זה לא בשבילי", – בלוזים של הבנאדם הבודד והמבואס. עוד בלוז דיכאון: "כשאת מחייכת שיניים צחורות/ אני כאן בוכה מתוך הרוחות הרעות".
בלוז שתוקפו לא יפוג לעולם במקום הזה? – "מלחמה" איך לא. "אין פה צדק, אין פה שקט/ אין ימים מאושרים/ אי פה יום אין פה לילה/ בלי מכות ובלי מתים/ יש פה דם יש פה רצח/ מאבדים את הכללים/ אין פה מי שיאמר לי למה/ סיבה להאמין".
חוזרים לשאלת הפתיחה: מה יום מיומיים? למה עכשיו ולא אז? אני מסיר את מעיל עור הפיל כדי לברך את עפרון וחבריו ולומר להם: גם אם האלבום לא יכנס לפנתיאון של הרוק העברי, עדיין יש כאן חספוס ראשוני ונגינה אותנטיים, שפרט לשיר או שניים אסור לגעת בהם.

שירים: מדבר בקושי, עד סוף העולם, מה את אומרת, הם מחכים לי בפינה, עכשיו כמו כולם, אין לי כאן כלום מלהדך, זה לא בשבילי, מלחמה, לכי לך לכל הרוחות, מתוך שדות פרוצים.
להקה מקומית: רן עפרון – שירה וגיטרות, קובי אייזנמן – גיטרה חשמלית, צוף פילוסוף – בס, מישל עמר – תופים.

Ran Efron & Local Band – Medaber Bekoshi

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות