ובמדורנו – גברים בוכים בלילה, קבלו את אביתר קורקוס, המפעיל סלסולו כדי להפוך עוד קלישאה על האהבה ושברונה לדמעות. אביתר מוציא לפועל את השיר בהתרגשות כזו, כאילו חרב עליו עולמו בעקבות הליכתה.
יש משהו ממסורת שיר ערב הפופולאריים בצליל הדיכאון הנוגים האלה. מתכתב עם כתל המזרח המקומי. אבל התחושה היא שמכוונים את קורקוס לכותל הזה. תורידו את הסלסול – מה יישאר? בעיקר – תן לרגש ללכת לפניך. כלומר – ה"ז'אנר" מכתיב. בתוך עמך את חי, שחק את המשחק הזה, כי לך יש נתונים שאולי יביאו לך קיסריה סולד אאוט בעוד כמה שנים.
אני כלל לא בטוח. קורקוס הוא זמר נפלא, אבל הצלחתו האומנותית תימדד לא בתיאומים עם ה"ז'אנר" והבלטת הסלסול, אלא בניהול רפרטוארי, נכון שינצל את היכולות שלו לקו אומנותי עשיר, כזה שייחד אותו על פני אחרים. בינתיים זה לא ממש קורה.
אילו רק אמרת / אמרת לי כן/ הייתי איתך מזדקן/ אילו רק אמרת שאת שלי/ הייתי מוכר את ליבי/ מעולם לא עזבתי אותך / בלילות הקרים שלך/ מעולם לא שיקרתי לך/ כשהיית עצובה בחיים
אני אצעק/ שהשמיים ישמעו כמה/ אהבתי אותך/ אני אצעק / שהגשמים יפלו למה/ למה הלכת הלכת רחוק מדי/ הלכת רחוק/ אין לי שקט / אין לי מנוח/ אז אומר לך שלום
אילו רק יכולתי לוותר/ הייתי רץ וחוזר/ אילו רק שמרתי / על מה שיש/ הייתי הופך קרח לאש/ מעולם לא עזבתי אותך/ בלילות הקרים שלך/ מעולם לא שיקרתי לך/ כשהיית עצובה בחיים
