הפתיחה הקצבית מזכירה את I Put A Spell On You, אלא שכאן שום כישוף לא יעזור. אין סיכוי שמשהו ישנה את האיש "המשונה והארור" שהיא עזבה. למרות זאת, היא שומעת עצה ממי שמביט על מצבה מהצד – "תחזרי אליו". הטקסט לא יתכתב עם פמיניסטיות מלאות גאווה נשית, משום שעיקרו – ברירת מחדל: תחזרי אליו למרות שהוא מקלל ומאשים אותך. עזבי אהבה. גם אם המחיר הוא ויתור על רגשותייך, גם אם עלייך לשקר – זה מה שאת אמורה לעשות עכשיו. סיבות? את לא הופכת צעירה יותר, הזמן עובר ולא יהיה אחר – טוב יותר.
רגע, דנה ברגר בראש אחד עם איתי פרל? האם זו הצעה לשמור על זוגיות בכל מחיר? הרי אין מדובר כאן אפילו ביחסים נסבלים, אז למה לסבול?
כמו שדנה ברגר שרה את השיר, ההזדהות התחושתית עם הנרטיב מגיע עד כאב קשה ומיוסר. הלחן והעיבוד העשיר הם פסקול (מזכיר משהו שירי נושא של סרטי ג'יימס בונד) שהופך את הסיפור למלודרמה אישית המגיעה מעומק הנשמה והופכת זעקה. ברגר, כנראה, חשה יותר מהמאזין את הטראומה האישית עליה היא שרה.

תחזרי אליו אל האיש הזה/ בתרועה רמה בקולי קולות/ במבט מושפל, עצובה מעט/ אבודה כמעט, בשארית כוחות
תחזרי אליו אל האיש שלך/ שמקלל עכשיו ומאשים אותך/ זה הדם שלו שעכשיו נשפך/ תחזרי אליו ויותר מכך
תרמי אותו ותגידי ש/ תאהבי אותו גם כשיהיה קשה/ תחזרי אליו תעשי טובה
אל תחשבי עכשיו על אהבה
אל האיש ההוא שעוטף אותך/ במילים רכות, בייאוש בוגר/ שמחזיק ת'עצמו כדי לא לבכות
שיגיד הכל כדי שוב לזכות
תחזרי אליו אל האיש הזה/ אל האיש המשונה והארור הזה/ שיושב עכשיו מול החדשות/ מעשן אחת, מקווה שעוד
תחזרי אליו כי הזמן עובר/ ואת לא נהיית צעירה יותר/ תחזרי אליו תאמיני לי/ לא יהיה לך טוב במקום אחר