המילים "איך אני מעז לפחד" – יש בהן מן הבחירה, כאילו יש לו אפשרות לא לפחד. למעשה – אשליה של בחירה, כי תחושת הפחד אינה שואלת אותו אם הוא מוכן לבחור בה. היא אינה רציונאלית. למרות ניסיונו הרב בחיים, למרות זוגתו ששבה אליו, הפחד אינו מש ממנו. הוא אף מבקש ממנה שתסביר לו, איך הוא מעז לפחד. הפחד משתיק היכולת ליצור ("העט המנגן" – מטפורה ליצירה), זה גם הפחד ממה שיגידו עליו, כאילו החיים אינם מול המראה שלו אלא מול מראת הקהל. מתוך השיר עולים 2 פחדים – הפחד מהודאות/ אי הודאות (של האישה שאיתו) ואובדן היצירתיות.
השיר נפתח בלחישות הזויות כמו מתוך פסקול של סרט. המוסיקה נעה בנתיב אפרו קריבי, קליפסו נוגע ברגאיי שטוף שמש. נשמעת קלילות "אופטימית". אריק ברמן אינו עולה על דרך צפויה. הוא לקח את השיר לאיים הקריביים. הוא אינו מפנק את האוזן במנגינה מרגשת. אם מחפשים אינטגרציה עם הנרטיב של השיר, התחושה שהמוסיקה והטקסט נעים בקווים מקבילים בלי להיפגש, ועדיין יש בבחירה הזו – העזה. ברמן מעז לא לפחד ממה שיגידו.

אנ'לא מאמין שאני מעז לפחד/ מעז לפחד, מעז לפחד/ אנ'לא מאמין שאני מעז לפחד
איך אני מעז לפחד?
אנ'לא מאמין שדחו לי את הפגישה/ קבעו לי את הפגישה ואז דחו לי את הפגישה/ יש לי הרגשה שיבטלו לי את פגישה/ איך אני מעז לפחד?
עברתי כבר את גשר המתכת/ חציתי צי של אוניות מסחר/ דיברו, סיפרו, עם מי את מתהלכת/ ואיפה התראיינת אתמול ותתראייני מחר/ אבל חזרת אלי בסוף ואלוהייך עד/ אז בואי תגידי לי את / איך אני מעז לפחד?
אנ'לא מאמין שאיבדתי את המספר/ היא נתנה לי את המספר ואיבדתי את המספר/ אנ'לא מאמין שהיא נתנה לי את המספר/ איך אני מעז לפחד?
נמלטתי מפטישי המערכת/ חתרתי תחת כוח המשיכה/ שיקרו, סיפרו, עם מי את מתהלכת/ ואיפה התראיינת אתמול ותתראייני מחר/ אבל חזרת אלי בסוף ואלוהייך עד/ אז בואי תגידי לי את -/ אני מעז לפחד?
אנ’לא מאמין שהעט לא מנגן/ איך אני מעז לפחד?/ בא לי לשיר אבל העט לא מנגן/ איך אני מעז לפחד?/ מה יהיה? מה יגידו? העט לא מנגן' איך אני מעז לפחד?