מהדוקטור לאורגן ועד הפיצג'רלד של ברזיל

ג'אז בים האדום

ערב שלישי
4/5

התחלנו ב – דואט של החצוצרן דייב דאגלס והפסנתרן אורי קיין, ג'אזיסטים, חברים זה שנים רבות, יוצאים למסע חקירה של מסורת אמריקאית. בסיס היציאה – האלבום "Present Joys", מחווה למסורת הנקראת Sacred Harp, מזמורים דתיים קוליים, שנולדו בסוף המאה ה-18. השירים, הנרשמים בשיטת התוויה מיוחדת (Shape notes), הושמעו בדרך כלל בכנסיות, בשירת אקפלה, והם נחשבים לצורה הישנה ביותר של מוזיקה אמריקאית שורשית. חבל שהמופע המאוד ייחודי הזה היה כמעט ריק מקהל. (המופע מארינה מקסימיליאן שהתקיים במקביל. היה מפוצץ!) קיין ודאגלאס נשמעו בתחילה כמו שני נגנים זרים, שמנסים להתיידד. בהמשך קלחו השיחות ביניהם והגיעו למקומות לא צפויים. דואט נדיר של ג'אז וקלאסיקה. עולם עשיר של תן לדמיון ללכת במקומך. ידידות מופלאה בסוף המפגש.
מנה שנייה בתפריט הג'אז של היום השלישי – ברזילאית למהדרין. יש לי תמיד חשדות בהשוואות בומבסטיות, שנועדו ליצור עניין ראשוני, אבל התיאור "אלה פיצ'ג'רלד של ברזיל" ממש הולם את הזמרת הברזילאית לני אנדראדה בת 71, ואני מדבר על הצבעים בקולה, במיוחד המנעד הנמוך. בליווי פרננדו מרלינו בפסנתר, ג'אמיל ג'ואנס בבס, אריבלטון סילבה בתופים, שמענו זמרת שהיא המהות האותנטית של החיבור בין ג'אז, סמבה ובוסה נובה. לאישה הזו יש כמעט כל מה שניתן לצפות מזמרת גדולה – הקצב הפנימי, היכולת לחבור לשורשים שלה ועם זאת להיות ג'אזית, לקחת את הסטנדרים של קרלוס ז'ובים לחלקה המאוד אישית שלה, לשדר חום, אנושיות ועומק, ובעיקר לתת למסיקה הברזילאית לזרום ולענג, כאילו הזמנו את המתכון הזה במיוחד בשבילנו.
מנה שלישית: מול לי קוניץ, אגדת הסקסופון שאכזב מעט, קיבלנו את מי שנשמע המשב הטרי והרענן בפסטיבל בחיבור שבין ג'אז מסורתי למודרני –הסקסופוניסט דיינה סטיבנס בתסרוקת דרדלוק. בן 36, חמישה אלבומים מאחוריו, שיתופי פעולה עם ענקים כקני בארון, אל פוסטר, טרנס בלנשרד. מה שבלט בערב של סטיבנס היה המעבר מסקסופון אלט אקוסטי לסקסופון אלקטרוני, האיווי – EWI, סאונד אחר, צבעים מעולם אחר, ניסיון מוצלח לצאת מהחלקה הבטוחה של של הפוסט בופ, כדי להוכיח שגם בכלי אלקטרוני יש נשמה, והוא משתלב בעולמו הג'אזי. בין הנגנים שלו מצאנו את הישראלי עדן לדין, פסנתן מחונן, שזכה מסטיבנס לרגעי סולו ארוכים. מבחינתו של סטיבנס – משב פסנתרני רענן לצליל העמוק ומלא הנשמה שלו.
קינוח: קוראים לו ד"ר לוני סמית. דובי לנץ, המנהל האומנותי של הפסטיבל, הגדירו – "נגן אורגן ההאמונד הטוב ביותר בעולם". שווה בדיקה. לנץ העניק לו בסיום המופע תואר ד"ר כבוד מטעם פסטיבל אילת. מגיע לו? אורגניסט בן 72 חבוש טורבן, חייכן ומלא חיים, מוביל את הערב לחגיגת גרוב כולל הפתעה בהדרן – מעין מקל מוסיקלי שמשמיע צלילים ומתחבר למוסיקה שלו. בשילוב בין פאנקי, ריתם נ' בלוז וג'אז נשמע גרובי, רענן ומבדר, ועם זאת חסרה מידה של עומק. ג'ונתן קרייסברג בגיטרה חשמלית, שניגן לצידו, נשמע הרבה יותר מיוחד מלוני סמית. נזכרתי בסמית אחר, ג'ימי סמית', שהוא עדיין בעיני הווירטואוז. אם לוני סמית הוא דוקטור, ג'ימי סמית הוא הפרופסור של אורגן ההאמונד.

בתמונות מלמעלה: קיין ודאגלאס, דייב דאגלאס, לני אנדראדה, דיינה סטיבנס, ד"ר לוני סמית'

צילום: מרגלית חרסונסקי

    

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות