פרויקטים מוסיקליים של יוצרים-מפיקים מקומיים מוצאים דרכם אל הזרם המרכזי של הפופ. זהו אפיק פופ, בו יוצרים בוחרים לעצמם מבצעים שונים ההולמים את האוריינטציה המוסיקלית שלהם. עידן רייכל התווה דרך קוסמופוליטית נפלאה. עופר מאירי יצר סגנון משלו – במטרופולין. שמוליק נויפלד, מלחין ומפיק,  הוא העיניים והאוזניים שמנסות להתוות אפיק פופ מיוחד משלו ל"המשקפיים של נויפלד".
נדמה לי שהתסכול הגדול של שמוליק נויפלד (מי שעמד מאחורי Mosaic Project) – שהוא אינו זמר. מעניין לשאול אותו אם היה מעדיף לבצע את השירים בפרויקט החדש שלו כסינגר-סונגרייטר? מצד שני – האתגר המרתק הוא לעבד ולהפיק. זהו חלק בלתי נפרד מתעודת הזהות האומנותית שלו. "המשקפיים של נויפלד" הם גם משקפיים של מפיק ומנהל מוסיקלי, שבוחר את הזמרים הנכונים לשירים. הביצוע הוא צלע קריטית במחומש של מילים-לחן-עיבוד-הפקה-שירה. מאחורי הפרויקט יש נשמה ויש קולות רבים. כל קול מנסה לתרגם את הנשמה של המלחין והמפיק. נויפלד אינו מחפש את הצליל האלטרנטיבי, את החידוש בכל מחיר, אלא חותר למוסיקה שמספרת תחושות, שמקרבת אותך בזיכוך יפה, בנוגה הנוגע.
השירים לא יקבלו ציוניים זהים, אבל בגדול – יש כאן אוסף איכותי החל מהאריזה המושקעת (כל שיר והקלף שלו), שאין לה שום תחליף בהורדה דיגיטלית, ועד לאיכויות היצירתיות בטקסטים, בלחנים, בעיבודים ובהפקה המוסיקלית. זה אינו אלבום קונספטואלי. נויפלד בעזרת בנו, רועי, שם הדגש על פרויקט שירים בראיה מקצועית ממוקדת, מפוקחת, עטוף באהבה גדולה, ברמת רגישויות גבוהה.

דנה ברגר – "טוב מזה". (מילים: מאיר גולדברג) איך נאמין שאנחנו ראויים לטוב מזה? תשובה אולי תביא אותנו לספת הפסיכולוג. המוסיקה כאן מעניקה משהו מתחושת התקווה-האמונה. מקצב שמעלה את השיר לאוטוסטראדת פופ, שיש בה תערובת של עצבות והתרוממות נפש. דנה ברגר שרה כאילו זה בעצמותיה, בנפשה.
סמדר אקראי ואבי בללי – "בדיוק אותו דבר" (מילים: מאיר גולדברג) מערכת יחסים שמאיר גולדברג כתב ממשקפיו של נויפלד, בדואט חצי דמיוני בין אב ובתו (של נויפלד) מנקודת מבטה של מי  שכבר אישה בוגרת. הארה תחושתית של השלמה עם מצב, וניסיון לאשר מחדש יחסים. השיח בין סמדר אקראי ואבי בללי משדר את הנרטיב באיפוק יפה – העידון הילדותי משהו של סמדר אקראי, הטון החם, המחוספס, הנדיר והבלעדי של אבי בללי.
ערן צור – "נסיעת חינם" (מילים: ערן צור) ערן צור כתב על מהות חיים-קיום בהיבט כללי ואישי, שאלות שלא שואלים במסלול החיים הרגיל, שמקהה הגיגים מהסוג הזה. יש רק נסיעת חינם אחת בכיוון אחד.רוצה לחיות את הרגע כאן ועכשיו וליהנות ממנו, שר צור. המוסיקה היא מהסוג שנקרא Radio Friendly, עולה על הכביש הראשי הפתוח, ונוסעת איתך בכיוון אחד. אין סטיות לשבילים צדדיים. שיר מלא שמחת חיים מושר במוטיבציה גבוהה, ספוג באופטימיות ובנחישות, וטוב שכך, כי בסופו של דבר, הוא חותר למיצוי ההנאות העכשוויות והחיים בכלל כאן ועכשיו.
מירי מסיקה – "כשתבואי" (מילים: נועם חורב) אהבה טעונת געגועים עמוקים, לחן נוגה יפהפה. הוא מבטיח לה "אני אמציא לך רגש חזק יותר מאהבה". מסיקה שרה ברגש חזק, אבל בלי מלודרמה, באיפוק וברגישות שמחלחלים. העיבוד האקוסטי (צליל אקורדיון) לוקח את השיר למחוזות השנסון הקלאסי.
בעז בנאי – דלת מול דלת (מילים: רחלי שביט) קצב מהיר שמוביל לרחבות הדאנס. שיר שמבהיר ניגודים, הפכים וסתירות בחיים – "לאהבה יש פנים וגם הרבה מסכות". דווקא המוסיקה אינה משדרת התלבטות – היא נעה במסלול קצבי מואר בשמש. רק בטון של בנאי יש משהו פחות "שמח".
שלמה גרוניך – תני לי סימן (מילים: רחלי שביט) גרוניך שר בטון נוגה רגשני על אהבה כפי שהיא – "מה שאוהב בה היה ונותר" – מטפס בסולם הרגש, מנגינה מינורית שנאחזת בקצב ואלסי ונפתחת. גרוניך רומנטי, נמצא חזק בתוך השיר, כשהוא שר "בואי נאהב את הבינתים". ההפקה המוסיקלית עטפה את השיר בהרמוניות שמימיות.
רועי נויפלד – "קול אחד" (מילים: מאיר גולדברג) הצליל- קול משותף מתאחד לקול (של רועי, בנו של שמוליק ) שיוצא מסולם מלנכולי ומשדר את תוגת הנשמה בטון עמוק, מתגעגע ומתכוון. גם קולה של הנשמה נשמע, והרי זוהי מהות השיר – להחצין את הקול שבתוכנו, המכיל את תמצית נשמתו של אב, שחש את בנו. גם להיפך. לא קולות זהים, אבל מזדהים. צליל הפסנתר הנוגה – גם הוא קול שמשתתף ביפי תחושת רועי נויפלד.
סיוון טלמור – נשיקה וחיוך (מילים: מאיר גולדברג) לפעמים התלבטויות בענייני אהבה נפתרות בלדעת לאהוב את עצמך. "לפעמים מספיק לי לאהוב את עצמי" וגם "לתת לעצמי נשיקה וחיוך" בפופ דאנס קצבי, שאינו פסגת היצירה המוסיקלית בדיסק, וגם אינו מבליט את קווי העומק של טלמור.
ליונל פרטיין – בני אדם (מילים: מאיר גולדברג) – ניסיון לתהות על השווה בין בני אדם, במיוחד שכמדובר באהבה. נויפלד ביסס את השיר על הפרלוד במי מינור של שופן. שיר אופראי מלודרמטי, עטוף בצליל כינורות, שכמו לא שייך לפרויקט הזה.
שמעון בוסקילה – האמן (מילים: מאיר גולדברג) שיר על אמונה. תאמין ששעתך הגדולה תגיע. לא הטקסט הוא שעושה את השיר הזה לייחודי, אלא המוסיקה שמכוונת למחוזות המיוסיקל הספקטקולארי. וגם – קולו הרגשני הצלול והנקי של בוסקילה, שנשמע כמו תפקיד ראשי במחזמר.
דניאלה מילוא – דבר והיפוכו (מילים: מאיר גולדברג) מונולוג שמעיד על אישיות מפוצלת, שממשיכה לחפש את עצמה "בתאווה של ציפור שבויה", מאבדת דבר כדי לזכות ב"משהו אחר". רגע רוצה אותו, רגע לא. תחושות מנוגדות שמערערות את יציבותה. המוסיקה נעה על המסלול ריקודי בביט אחיד ובכיוון אחד, אינה תורמת להבנת נפש מושא השיר. היא מניעה את השיר בקלילות קליטה ונסבלת של להיט שגרתי. בטון של דניאלה מילוא, המוכרת כאחת הזמרות הייחודיות ב"דה וויס", יש חספוס שמעניק לשיר צבע תיאטרלי מיוחד.
ריקי גל – "כשראיתי אותך מנגן בפסנתר" (מילים: חנה גולדברג) ריקי גל מספרת באיפוק יפה על דעתה השפויה שהתרסקה מול מי שניגן בפסנתר. "דעתי השפויה כמו זכוכית דקה/ התרסקה לרצפה/ רוצה אותך". לחן יפהפה. גל שרה ברוך אינטימי כובש. סולו הפסנתר של משה לוי יסביר גם וא את ההתרגשות כשהיא שרה – "כשראיתי אותך מול הפסנתר, היה לי ברור איך זה ייגמר".

המשקפים של נויפלד פייסבוק