פשטות? לא בדיוק. קראתי והפכתי בטקסטים. מילים פשוטות: – מצאתי עצמי מנתח שירים. הנטייה הטבעית היא להקשיב למוסיקה בלי להיות צמוד לחוברת הטקסטים. לקרוא טקסט פעמיים-שלוש, לרדת לעומק הגיגיו של אביב בכר, ואז להתחיל להתייחס אל המוצר השלם – עבודה. אלא מה: זה היופי ביצירה שאינה עושה "הנחות". הזמר והמלחין שמחפש דרכים מוסיקליות שהן חלק בלתי נפרד מהניסיון שלו לתת לעצמו תשובות אומנותיות הולמות.
החיבור בין אביב בכר והצ'לנית הדס קליינמן הוא פואטי. הדס כתבה שיר שנקרא "שבילים" – "שני שבילים שמתפתלים/ מתקרבים לאט/ ושנינו שם הולכים תמיד/ שנינו שם אחד". בסופו של אלבום, התחושה היא שהשבילים המתפתלים שלהם נפגשו.
השירים של אביב בכר עוסקים ביחסי האדם עם עצמו, בקיום שלו בפוטנציאל הרגשי שלו לקיים קשר עם בת הזוג, למרות המהמורות שבדרך. זרמי התודעה לוקחים אותו מעלה ל"אם היה לי מטוס/ אז הייתי טס מעל העננים/ יש לי כמה וכמה מילים להעביר עם אלוהים/ להשקיט את הלב המלא צער" כדי לחזור אל קרקע המציאות של "את כל כך יפה בכזאת פשטות/ מנסה שלא לעשות טעות/ ואולי הפעם אם אפשר/ לקבל אותך גם מחר" (השיר "מטוס") המילים זורמות בנתיב פולק אקוסטי, במנגינה נוגה יפה, שמגעת בנגיעות רכות. בכר מאפק אמוציות, מעט מרוחק במלנכוליות שלו. ההרמוניות שלו ושלה בסיום השיר מאירות את קצה המנהרה.
והנה אור. השבילים מתחברים ב"בימים שיעברו עלינו". שיר שנשמע המנון שמושר לשון רבים מול יחיד. משאלת לב שמבטאת הכמיהה לדברים טובים: "אנחנו בלילות נדע לשאת יותר עצבות רכה, נרוץ מתוך עצמנו אל שדות ילדות" מול היחיד בלשון הווה – "אני כמעט כבר מת מאהבה". ברקע ההנחה היא ש"אלהים מקשיב תמיד ללב". גם אנוכי חשתי התרוממות רוח. נכון שהחיים עדיין לא הגיעו למקומות האלה, וגם האהבה עדיין על הקצה, אבל יש אלוהים שמקשיב. ועל כך נדמה חלוקות הדעות, אבל התחושה עושה את שלה.
התובנה הזו מקבלת עוצמה בזכות מנגינה והרמוניה קסומות. הביצוע – שירת רבים – ממלאת בתחושה של כיסופים טובים, מבקשת הצטרפות.
בהמשך, ב"את מים" חוזרים לקו הרגישות המלנכולית של אביב בכר, מנסה למצוא מפלט בתוך "עיניה התוהות" של מי שהיא "מים שזורמים לי אל הלב". קולה של קליינמן מצטרף להרמוניה חמימה בשיר פולק שזורם באפיק רגוע.
"פרפר אדם" על שיעבוד עצמי (האדם הוא כלוב של עצמו) עמוס במטפורות שחוקות, תפור יומרני, השאירני מרוחק למרות שירתה מלאת הכוונה של הדס קליינמן. המלודיה מצטמקת מול עיבוד רב שכבתי. הגוון המלנכולי מתחלף לדרמטי ב"עומק האמת" על העדפת החיים על פני המוות (סף התהום עדיף על התהום), שיר מעוטר בציורים סוריאליסטיים, טעון במתח קצבי אפקטיבי.
פשטות? – "סירת מפרש". זו הפשטות היפה של הדואט. השיר מושר מנקודת מבטו, לא מבטה. הוא המתבונן וחוקר אהבתו השבירה אליה. הוא הנווד בעולמה. הוא שמנסה לקרוא אותה מבעד לדמעותיה. אז למה בשניים? שננסה תשובה? קולה הוא כמו בן לוויה, מצטרף לתחושת הצער והנחמה. גם: מבחינת הצליל – טובים השניים.
שיר עצב, שיר כאב שעגמומיותו נמהלת בצליל לוטף מרכך של מנגינה נוגעת ומגעת, עוצמת הבעה שבאה מן השקט, מייצרת הזדככות הרמונית במקום קונפליקט דרמטי. שילוב של הקשה עדינה וצליל מיתרים מעניק מעטפת משדרגת לאווירת השיר הנוגה.
זמרים? כשהדס שרה "שבילים", היא אינה נוסקת, לא ריטה ולא מסיקה, נשארת במגבלת המנעד כדי לשרטט תחושה של מי שנמצאת איתו למקרה שייפול, לא כדי לכבול אותו, להעמיס את עצמה עליו. התחושה הזו עוברת.
"פרחים לבנים" (מילים ולחן: אביב בכר) הוא פסגת האלבום, מכל בחינה. שיר על פרידה באמצעות מטפורת מוות. המוות אינו מתפרש כרע. היא תבכה, אבל לו יאיר כוכב. עצוב לו עליה, אבל הוא אינו מרגיש אשם. שיר מינימליסטי מצוין, נע בקצב של תחושת מסע הזוי, הרמוניה שמהלכת עליך קסמים, כמו באיזה סרט מלודרמטי מרגש.
הדס קליינמן ואביב בכר יצאו למסע לא פשוט, עוקף מיינסטרים, ירדו לדרכים צדדיות ליריות קסומות, כדי ליצור אלבום ייחודי, שכמוהו נדיר לשמוע בימינו.