ארז דסקל משחרר תסכול בטונים בהירים ובכוונה ברורה. הטקסט מדבר בעד עצמו. גם המוסיקה. המנגינה, העיבוד וההפקה מדייקים במסירת הנרטיב, בשידור הכאב. "אני רק גבר/ בקושי גבר/ וזה הזמן הלא נכון להיות גברים" הוא משפט נוקב, לא רק אישי, אלא בעל משמעות חברתית.
רוק מלודי ישיר, לא מתפרע, סטייל שנות השבעים. טוען במינונים נכונים את הסיפור. הזמר שר-מספר כשנסונייר את הסיפור שלו. הגיטרות "עונות" לו כמשתתפות בצערו. המעבר בסיום מקדם פאנץ' ליין נפלא.
ארז דסקל – גיטרה ושירה, ג'ייק אסולין – בס, נמרוד גלבוע – גיטרות, דני בליך – תופים, נעם זיגדון – קלידים
שערות על הידיים/ שערות על הפנים/ מתחשק לי להרוס הכול עוד פעם/ לפרק לחלקים
שלא יראו שזה כואב לי/ שלא יגידו שאני חלש/ מתי בעצם זה נהיה כל-כך קשה/ להתחיל לחיות כל פעם מחדש
הראי שלי כל בוקר משקר לי/ הוא רומז לי שגדלתי בשנה/ ובכל לילה כשאני חוזר הביתה/ המיטה שלי בקושי ישנה
אני רק גבר/ בקושי גבר/ וזה הזמן הלא נכון להיות גברים/ אני רק גבר/ בקושי גבר
וזה הזמן הלא נכון להיות גברים
הבית ריק/ רק הכיור מלא כלים/ ואני שוחה בשקט, מקנא באחרים/ הקירות קרים והפחדים משוחררים/ האוזניים מזדקרות לראות/ על מה הם מדברים
אולי עלי/ אולי אני חושב יותר מדי/ אולי הבית שבניתי יתרסק פתאום תחתי/ מעללי לאורך השנים חוזרים ומעידים/ שכשראיתי את הכול נופל עצמתי את עיני
אני רק גבר/ בקושי גבר/ וזה הזמן הלא נכון להיות גברים/ אני רק גבר
רק גבר/ וזה הזמן הלא נכון להיות גברים
העבר דופק בדלת/ תפסו אותי יוצא מהחלון
