מהדורת הדלוקס של "כל הימים" מכילה בונוס של 3 שירים. ניצלתי ההזדמנות להקשיב ל – "מ.ש.ו.ג.ע", שעד היום חמק ממני או שאני חמקתי ממנו (עומס מ.ט.ו.ר.ף), למרות ההמלצות בנוסח – "אתה חייב לשמוע"
שי גבסו בחר לתאר פערים בין מציאות חייו כפי שהיא משתקפת בציבור ("חושבים שאני מסתיר איזה משהו") , בין מה שהוא מרגיש ("אף פעם לא מצאתי עצמי") ובין המפלט שאליו הוא בורח – המוסיקה. היא מצמיחה לו כנפיים. היא מרימה אותו לשמיים. הפיתרון נשמע אידיאליזציה פשטנית משהו, כאילו השמחה/ ריקוד כשלעצמם הם מטרות נשגבות, אסקפיזם טוטאלי. הסיום הנסער והנרגש הוא גישה חומקת ולא מעניינת בהתמודדות עם עצמו. בהנחה שגבסו אינו מתכוון לשמחה במשמעות השטחית הזו, הייתי מצפה לטקסט יותר מתוחכם.
קצב אלקטרוני מאיץ בצורה אפקטיבית את המנגינה היפה, לוקח אותה לרחבת המועדון ולכביש הראשי, אל הרדיו הידידותי. למרות מתקתקותו-פשטנותו של השיר, גבסו שר אותו בעוצמה פנימית שאינה משקרת. הדיבור-שירה בחלק הראשון מעניק לשיר ניחוח של שנסון. לא בדיוק שמחה, אפילו איזה עצב, אבל נשמע דובר אמת בנרטיב הזה. ההמשך הקצבי הוא קונטרסט מעט קיטשי (לחלק הראשון) שמייצר את הלהיט. אם מדברים על "כנפיים" – אז שירתו היא כנף אחת, השנייה היא העיבוד וההפקה שמרימים את השיר גבוה.

צילום: מרגלית חרסונסקי