"העיקר זו הרומנטיקה", מתוך ערב שירים של יוני רכטר

יוני רכטר

5/5

לא אשכח את הערב הקסום הזה, במסגרת פסטיבל ישראל. הוא התחיל בשני ביצועים של מי שמעניק לשירים של יוני רכטר את הצבע הטבעי שלהם – יוני רכטר בעצמו.
"בכול פעם שאני מנגן" לפי מילים של נתן זך מקבל את האינטימיות המינורית החמה. עיבוד יפהפה לפסנתר וסקסופון (גורי אגמון) "זאת הדרך שלי/לשיר את עצמי/לעצמי" שר יוני. וזוהי הדרך גם ב"הרצינות היא ממני והלאה", קצב ואלס, שיר קסום. שיר געגועים לילדות, ימי עלי תות בקופסת נעלים.
ואז עוברים לחבורה: ל"הכל קלוי" מצטרפים מזי כהן, חיים צינוביץ ויובל זמר, עלי מוהר שירטט נופים מזווית ראייתו המגעגעת. רכטר תפר לזה מעין סמבה.
קצב סמבה קיים באחד החלקים של "אם יוולד לי ילד" ששר גידי גוב. הגיוון הזה, במלודיה, בקצבים, בעיבוד הם שעושים "העיקר זו הרומנטיקה" לאחד התוכניות-דיסקים הרעננים והמלבבים בין תוכניות הלייב.
צינוביץ וזמיר לוקחים את "תיבת הזמרה נפרדת" לאלתרמן לכיוון אחר – דרמטי מאוד, בשירה רבת פתוס בעיבוד פאנקי, וגם כאן זה כיוון ארח של רכטר.
קונטרסט? איך לא. רכטר הוא מלחין של קונטרסטים, יודע לספר סיפור ברכות – "שיר באמצע הלילה" (זך) בליווי יפה של מקהלת העפרוני. שיר שרכטר טען אותו במתח. שיר על איש שקם באמצע הלילה, בחדר חשוך וזר ועל שיר שהזדמר לו הכאיב והובן. שיר בלעדי.
הלאה: מזי כהן שרה "נמה יפו" יחד עם רכטר (מילוא-שרת), שיר שמשום מה לקח אותי לסוג הקלאסיקות של שירי הלהקות הצבאיות. עיבוד חסכוני, מצוין.
מה ישאר לנצח מהערב הזה? – "ערב עירוני" לנתן אלתרמן ששרה כל החבורה. שיר שמתגבר והולך, שירת צוותא כזו הירואית. "שיר התעוררות" – בזכות מנגינה אלמותית, מוסיקה "מחזמרית" כזו, בביצוע זמרתי רב רגש של יובל זמיר.
יבואו גם צחוקים: "שירו של מקס" הקברטי ששר גוב במבטא מזרחי על נושא חו"ל.
הסוף: להיטים. "נגיעה אחת רכה" באינטימיות שקטה ומחוספסת של גוב, צלילי פסנתר מהורהרים של רכטר. מהביצועים היותר מרגשים של השיר הזה. שיר לאי בודד.
"עטור מצחך זהב שחור" לאברהם חלפי, גם הוא לחן מכניע, אלמותי, ובמיוחד בגרסה הזו של יהודית רביץ, מלא חמלה, מגיע ממקום הרבה יותר מאזור מיתרי הגרון.
ארבע השירים המסיימים מרוממים את הנפש ברצף שלהם: "בלעדייך" (דן מינסטר) בביצוע חיים של חיים צינוביץ, "העיקר זו הרומנטיקה" ששר גידי גוב בקלילות מענגת, בעיבוד ג'אזי פריך וקולח.
ולפני סיום, הטון הרכטרי הרך חוזר באינטימיות מהורהרת, והשיר נקרא "זה כל מה שיש". ןהוא שר בסולם המינורי "ובית קפה קטן, כסא פסנתר, פסנתרן, לקוח מבקש, נגן שוב את השיר, כי זה כל מה שיש"
אני מבקש לנגן את הדיסק הזה. זה כל מה שיש וזה לא מעט. תקשיבו לפינאלה – "שיר נבואי קוסמי עליז" בשיתוף פעולה של כל החבורה ותבינו. תשיגו את הדיסק הזה.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן