עיון ביקורת

חוה אלברשטיין, ב"ארבע אחר הצהריים" (פסטיבל ראשון לציון, אוקטובר 2014)

מוסיקה ישראלית, מוסיקה ישראלית פלוס

בסוף הערב הבנו שאסור היה לעזוב לפני הסיום. אילנה דיין המנחה סיפרה, שהיא למדה מחוה אלברשטיין עברית, כשעלתה לארץ, וגם סיפקה עובדה: חוה היא הזמרת המושמעת ביותר ב"ארבע אחר הצהריים". מחמאה? אחרי הכל, מדובר בתוכנית רדיו מנומנמת, מצעד פזמוני העבר, התגלמות השירון העברי ושירת הרבים.
אבל גם לחוה אלברשטיין התברר כי כאשר ניסו בגל"צ להוריד את התוכנית, קמה מחאה ציבורית, והדבר נמנע. שלושים וחמש שנה אחרי שעלתה לאוויר, קיבלו עורכיה, דלית עופר ויורם רותם את מפתחות העיר ראשון לציון מידיו של ראש העיר. האם המאבק הסתיים? ממש לא. לאחרונה קוצצה התוכנית משעה לחצי שעה לטובת תוכנית ספורט.
עבר עלינו ערב ארוך בן שני חלקים. "ארבע אחרי הצהרים" של פסטיבל ראשון נמשכה עד כמעט רבע לחצות כולל הפסקה שהזניקה את יושבי האולם לשירותים. האם נוסטלגיה מפעילה עד כדי כך את בלוטת הערמונית?
היחיד שניסה להפיג את רצינות היתר הנוסטלגית היה המנחה רועי בר נתן, במחרוזת מקוצרת מלהיבה של איזה חמישים שירים. גם העזר כנגדו בהנחיה, אילנה דיין, השילה מעליה את גלימת התחקירנית הרצינית.
כמי שיש לו מנהג מוזר לא להתרפק על שירים עבריים של פעם, אני ממתין לביצועים שיפיחו בשירים ההם חיים חדשים. כן, התכוונתי למילה הגסה – אינטרפרטציה. גם תיזמורים גדולים בנוסחים הקלאסיים של התזמורת הסימפונית ראשון לציון בניצוחו של אילן מוכיח, לא יצילו שיר אם אין בביצועו פרשנות ייחודית. חיפשתי לא את "ארבע אחרי הצהריים", גרסאות המקור, אלא ביצועים חדשים ומיוחדים לשירים הישנים. כאלה ספרנו בקושי על אצבעות כף יד אחת. אתי אנקרי שרה "מי יתנני עוף" ("שיר הנודד"), ברי סחרוף – "פגישה לאין קץ" ו"עוד חוזר הניגון" (אלתרמן), אמיר דדון – "שקיעה נוגה", מתי כספי"מקום" לדאגה", מתי כספי ואתי אנקרי"מישהו". חווה אלברשטיין – "משירי ארץ אהבתי", "כפל", "ימי בנימינה", "שיר סיום".
והייתה לי תחושה בסוף הערב: תנו לי את חוה לערב שלם, שתי גיטרות מלוות, במקום כל העשרים וכמה שירים, ואני מסודר. אם געגועים לשירים הישראלים של פעם – זוהי חדוות ההתרפקות שלי. בשביל אלברשטיין אחת אני מוכן לחזור לארבע אחרי הצהריים.

*** "ארבע אחרי הצהריים" היא הבוידעם של המוסיקה הישראלית, תרצו "שירי ארץ ישראל" – חלקם מאובקים. חמישה אוספים שיצאו מהתוכנית של גל"צ נמכרו ב-150,000 עותקים. כמו בחיפוש בבוידעם, מוצאים פה ושם שירים, שהאוזן מוכנה לספוג ואולי אף להתאהב מחדש. אין כאן משהו שיכול לייחד את הרשימה הזו על פני אוספים אחרים של שירים ישראלים של מיטב היוצרים, הגם שיהורם גאון (לא הוזמן לערב הזה?) , אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, הפרברים הם שמות שכיחים, כמו שנעמי שמר שולטת כיוצרת.
אם יש חותם שטבוע על התוכנית– זהו חותמם-טעמם של שני העורכים דלית עופר ויורם רותם. כבר כתבתי בעבר: אינני יודע אם לעורכים האלה יש "טעם משותף" זהה, אבל העריכה שלהם עיצבה את "ארבע אחרי הצהריים" כתוכנית שירים נעימה, לעתים מנומנמת משהו של פסק זמן יומי, נוסטלגי, נטול יומרות, רדיו ששקוע בעבר כבחלום מתוק של זיכרון שמנותב לחורשות, לדרכי עפר, לכאילו-תום של ארץ ישראל כפרית יפה, זו שמאוירת בצורה הכי ראשונית-תמימה על אריזת האלבום החגיגית ועל החוברת הפנימית של אלבומי התוכנית.
אומנותית – יש בהחלט מקום למתחרים, לאו דווקא באוריינטציה של תוכנית רדיו שהתקבעה כמותג בתודעה הלאומית כשירי שירון ישנים, אלא בכיוון של שירי איכות שעיצבו את פס הקול של המוסיקה הישראלית, שיש בהם גם שירים של מיטב היוצרים של השבעים מדני סנדרסון, קלפטר, יידוב, חנוך, רכטר, גרוניך, ועוד. הישן כשלעצמו לא חייב להיות מוטו.

שירים: החולמים אחרי השמש – הפרברים, ריח תפוח ואודם שני – הפרברים, מי יתנני עוף – אתי אנקרי, הרדופים – קובי אפללו, פגישה לאין קץ – ברי סחרוף, לילה – ברי סחרוף וקרולינה, את תלכי בשדה – קרולינה, לפנות ערב – רונה קינן, יקינטון – רונה קינן, ימים לבנים – רועי בר נתן, אהבתץה של תרזה דימון – אילנית, כבר אחרי חצות – קובי אפללו ואילנית. חלק שני: עוד חוזר הניגון – ברי סחרוף, שקיעה נוגה – אמיר דדון, כמו בלדה – אמיר דדון, היו לילות – דנה ברגר, ליל אמש – דנה גרגר ומאור כהן, משירי ארץ אהבתי – חוה אלברשטין, כפל – חוה אלברשטיין, ימי בנימינה – חוה אלברשטיין, אם תרצי – מתי כספי, מקום לדאגה – מתי כספי, מישהו – מתי כספי ואתי אנקרי, שיר סיום – חוה אלברשטיין.

עורכת המופע: אתי אנטה-שגב, מפיק: אודי זמברג, הפקות תוצרת הארץ


צילום: מרגלית חרסונסקי

וידיאו 1: חוה אלברשטיין – "משירי ארץ אהבתי"

   

גלריה
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *