עידן עמדי אינו מתרפק על "שורשים" רק כדי להביע געגוע. הוא בוחן את ההתרפקות. בבית השלישי של השיר הוא מקבל תשובה לשאלה – האם ההתרפקות הזו יש לה אחיזה במציאות אחרת, טובה יותר מההוויה הנוכחית, או שמדובר בדמיון שווא, בחולשה של האדם לעשות אידיאליזציה של העבר. עצם השאלה הזו מקנה לשיר דרגת אמינות גבוהה, שהרי חיינו אינם רק תשובות. השאלה לעיתים מקבלת דרגת חשיבות גבוהה יותר מהתשובה.
ההתרפקות של עמדי אל ימי ילדותו לרחוב הקישון, שהפך לרחוב אליהן סלמן ולסבו שבתאי עמדי ז"ל – אותנטית, לא ניסיון סתמי לחזור ולפאר את העבר.
צלילי הבוזוקי של רועי צעדי מעניקים תבלין יפהפה לסלסול המאופק של עמדי. גם המוסיקה נשארת בקווי מתאר צנועים, כיאה למוסיקאי העניו, שאינו הופך את הנוסטלגיה לחאפלה, הגם שיש סממני שמחה בשיר, אלא נוגע בדחילו ורחימו בנושא. קול זיכרון ישן שהוא אמיתי, מגיע מנפש רגישה וכמהה באמת.
בפינת אליהו סלמן שהיה רחוב קישון,/ אני זוכר ילדים מבולגנים רצים ברחובות,/ עם כל מה שהיה בי פעם, שהשאיר אותי בוער,/ היום עוד קל לי להרגיש אבל קשה לי לתאר,/ זה כבר עולם אחר.
בפינת אליהו סלמן מצד חכם שלום,/ תמונות של בגין בצהוב שחור מקשטות את הגדרות,/ מבית הכנסת הדרומי יש ניחוחות קפה ותה,/ אי שם הזמן עצר מלכת, אי שם חדל להתפורר, מלמהר..
והיא אומרת לי תבין, פשוט זה ככה אנשים, חיים את מה שפעם היה./ היא אומרת לי תבין, פשוט זה/ ככה אנשים, צובעים בצבע חם את הזמן,/ את שנשכח ונעלם, כל איזה רגש שנרדם,/ כל זיכרון ישן, קול זיכרון ישן.
מפינת אליהו סלמן שמקביל לרחוב ירקון,/ בתוך שלוש דק אתה בשוק, מתערבב עם ההמון,/ שורה של דוכני פלאפל שיתנו לך ת'לב,/ שם המזל שולט בסמטאות,/ מה שהיה הוא שיהיה או לא יהיה.
והיא אומרת לי תבין, פשוט זה ככה אנשים, חיים את מה שפעם היה./ היא אומרת לי תבין, פשוט זה/ ככה אנשים, צובעים בצבע חם את הזמן,/ את שנשכח ונעלם, כל איזה רגש שנרדם,/ כל זיכרון ישן, קול זיכרון ישן.
