דונאלד פייגן ממשיך את הקו של "סטילי דן" באלבום העצמאי השלישי שלו אחרי The Nightfly. ו-Kamakriad קשה לטעות בצליל, המנגינה, במקצב, בטון. זה פייגן. מישהו תיאור את הצליל באלבום החדש כ"ניו-יורקי", וזה גם מפני שהצליל הפאנקיי של פייגן הוא מעין מטפורה לאווירת העיר, וגם משום שהוא מתייחס לאירועים הטראומטיים של אסון התאומים ב"הלילה שייך למונה" ומה שהתרחש בעיר אחרי האירועים האלה (השיר "סקיוריטי ג'ון"). הקטעים כמו גם ההפקה לא רק משתווים לשני הקודמים שלו אלא עולים עליהם בצליל הקריספי הזה, בהפקה היבשה הייחודית, מזכיר את האיכויות של Two against nature של "סטילי דן", ומבחינה זו פייגן הולך הפעם עד הסוף עם הסגנון שעשה את סטילי למה שהיא בשבעים ובשמונים בעיבודים, בטון השירה. סמות' (Smooth) ג'אז רוק מהוקצע וול דאן, נקי מאוד, אבל גם חם, עשוי בקלילות גרובית מופלאה.
Morph the Cat + What I Do + Mary Shut the Garden Door + Security John