סגיב כהן לוחץ על הדוושה. משגר אלבום סולו חדש במקביל לאלבום המשותף עם דקלון. מה דחוף? לא חושש מהתנגשות מסחרית? ואולי יש כאן מאמץ לנצל הזדמנות להתיישר על מסלול אמצע דרך ידידותי למשתמש.
האלבום הוא מעין מאסף של שירים. מכיל שתי גרסאות כיסוי לשירי נצח: "איך זה שכוכב" של מתי כספי, סינגל שיצא במאי 2011. ב"עוד ניפגש" של שם טוב לוי, להיט ענק של אריק איינשטיין, חוזר סגיב לדואט ותיק עם קרן כהן, שעבדכם הקליט בזמנו בראיון חשיפה עם השניים בשנת 2008.
גם "יורקת אש" אינו ממש שיר חדש. הוא יצא באמצע 2012. הטון הרוגש והמתרגש של סגיב כהן מופנים מהגבר הנשבר-כואב אל האישה שטן-לילית. מוסיקה מלודית שמתפתחת למעין מקצב ואלס. בהבעתו האמוציונאלית, מצליח סגיב לשדר את תחושת הכאב.
את "שובי" שמעתי בדואט שלו עם דין דין אביב בהופעת השקת האוסף שלה בספטמבר 2012. גם "יש לי אותי" אינו שיר חדש, וגם הוא מצביע על מגמת הליקוט (מלשון ללקט) באלבום הזה.
השירים החדשים, שלשמם כדאי להגיע לאלבום הזה: "כל שי כלאם" בהשתתפות נדב קקון, "יש כאן במה", "עולם" ו"ברכת הדרך" בדואט עם אגם בוחבוט.
ב"כל שי כלאם" ("הכל דיבורים") חרזו כהן את קקון את האמת הנצחית, המציאות טופחת. עדיין לא גרים זאב עם כבש. עדיין לא עובר שבוע בלי הרס. כול שי כלאם. תהיה מלחמה. ועוד מלחמה. התובנה מגיעה בצליל אוריינטלי, מתנגן ברכות כובשת, מזוכך במנגינה לוטפת, נטען בקול נשמה, מתגוון בחספוס של נדב קקון. מסוג השירים שאינם מעמיקים כאב, אלא מרוממים נפש לתפילה זועקת ומזככת.
ב"עולם" העמיס כהן על כתפיו שאלות חיים על הפער בין טוב ורע, הצער, התבונה, השכינה, האמונה, ומולו הוא הקטן-השובב, שמשהו בתוכו "לוקח שוט ומצלם". כובד השאלות זוכה לפס קול מוסיקלי מהיר, קליל, קצבי. רקיד, מציף יותר בדבש מאשר דוקר בעוקץ. מכניס את שאלת השאלות – למה העולם אינו מושלם – למעגל הרוקדים. האמת: נכנעתי בקלות לקצב ולהתלהבות של כהן, לצלילים המתובלים בתבלין ימני, למוסיקה הישראלית הזו, שאינה בדיוק בקונטקסט של "לחפור" לעומק.
"ברכת הדרך" עפ"י תהילים צ"א – משדר טון חמלה עטוף בהרמוניה מלטפת. דואט רגש מרומם נפש עם אגם בוחבוט. "יש כאן במה" הוא שיר ארס פואטי (העוסק בתהליך היצירה של שיר) מהליכה סהרורית מתוך חלום (בלילות של ירח מלא…) של יוצר מלידה שדמיונו הלך לפניו בבניית עתידו כאמן – כולל מערכת יחסים עם מכלול המרכיבים של ההופעה. האובססיה להיות אמן מופיע מצליחה להדחיק את הבדידות והפחד ולהוציא את היצירה מן הכוח אל הפועל. סגיב כהן לוקח את תובנת ההגשמה לפרץ רגשי קצבי סוחף, כאילו מילוי הציפיות מתדלק אותו באוקטן הכי גבוה. אין מקום לשאלות, לספקות. יש במה, יש קהל, יש שירים. נותר – לחגוג. והוא חוגג בקצב ובמנגינה סוחפים. מעין שלמות ללא מהמורות.
האלבום, למרות היותו לקט מעט אקראי, מבהיר כי הבמה כבר פתוחה לפניו. לסגיב כהן יש יתרון על פני זמרי מיינסטרים מקומיים – ביצירה שלו, שמשדרת אותנטיות, בביצועים שאינם מתהדרים רק בסלסולים, אלא מגיעים מאמת השייכת לאיש אחד בלבד – לסגיב כהן.
שירים: יורקת אש, שובי, יש לי אותי, כל שי כלאם, יש כאן במה, השמחה שלי, עולם, איך זה שכוכב, ברכת הדרך, עוד נפגש.
תגובה אחת
בהמשך לתגובה שלי על הביקורת שלך על הדיסק המשותף לדקלון וסגיב.
אני מצטט לך קטע קטן:
"… וסגיב הוא כיום היוצר מספר אחד במוסיקה הישראלית – את זה אולי תצליח להבין בעתיד!"
סגיב הוא עילוי מוסיקלי, כל המילים והלחנים פשוט שלמות הרמונית מופלאה!
כל האלבומים של סגיב (כולל אלה העוסקים במקורות) מצביעים על שמירה של רמה גבוהה בבחירת השירים הלחנים והעיבודים. סגיב לא מתפשר וזה מה שמייחד אותו כל כך מאמנים אחרים שמוציאים דיסק עם להיט או שתיים. אצל סגיב פשוט מדובר באלבומים שופעי להיטים ובניגוד ליוצרים אחרים יצירותיו ישמרו לדורי דורות!
ועוד דבר קטן / גדול סגיב הוא בן אדם עניו, צנוע, מדבר אל המעריצים בגובה העיניים. בשיחה קצרה איתו אפשר לראות את הנשמה של הנסיך, המלך הבא במוסיקה הישראלי!
עניין אחד שאני לא מבין והוא חוסר ההערכה התקשורתית ליוצר הענק ואני מניח שבקרוב העניין ישתנה בעזרת האל (סגיב הוא אחד מכינוייו).