כבוד. מגיע גם לבועז שרעבי פילהרמונית. קהל של קונצרטים. היכל התרבות החדש. תזמורים גדולים. למה לא? אחרי הכל שרעבי הוא מהזמרים שהקונצנזוס מחבק. הוא אחד המבצעים היותר אותנטיים במוסיקה המקומית. זמר שהפך את הסלסול הגרוני החם לסגנון בלעדי בלי שום קשר למוסיקה מזרחית או אשכנזית. אם שושנה הייתה המלכה, בועז הוא הנסיך. מגיע גם לו. אולי נזכרו באיחור, אבל מוטב מאוחר.
האם נוצר מפגש מפרה עם תזמורת של 60 נגנים + ההרכב שלו? הרי בשרעבי, הטרובדור יש משהו עממי אינטימי, שאינו ממש מתחנן לתזמורים הסימפוניים האלה. מצד שני הסקרנות ללכת על חיבור כזה הולידה אתגר.
רפי קדישזון, המעבד והמנצח, הבין את המשימה. לא תמיד נוצר הבאלאנס הראוי. לא כל עיבוד תרם לזמר, לעיתים התזמורת האפילה עליו. היו רגעים שקולו ברח לי, אבל היו רגעים שבעז התרומם מעלה והגיע עם התזמורת לשיאים תחושתיים, בקול גבוה, כשהתזמורת מחבקת אותו בשילוב של הריתם סקשן שלו, בו בלט הגיטריסט יאיר מיכאלי. אחד השירים שזכה להכלאה אפקטיבית היה "את לי לילה".
מבחינת רפרטואר, לא נלקחו שום סיכונים. מצעד להיטיו של שרעבי צעד בגאון. מחיאות כפיים מהצליל הראשון של כל שיר. ב"פמלה" וב"הלוואי" ירדה הפילהרמונית מהבמה. זה היה סיכון לא צפוי להשאיר את בעז על במה כמעט ריקה בליווי ההרכב שלו (קלידים-גיטרה-בס-תופים) מול קהל שקנה כרטיס לשמוע אותו עם הפילהמונית. זה היה צעד חריג מעניין ומאתגר – להחזיר את הזמר למימדים הטבעיים שלו, להראות איך בועז נשמע ללא עניבה, מול הצליל המפואר של התזמורת הגדולה. להפתעתי, לא היה כאן אנטי קליימקס. לרגע הייתה תחושה, שסולו של הגיטריסט יאיר מיכאלי אפקטיבי יותר מתזמור מפואר של עשרות כלי מיתר.
שירי אהבה וגעגועים, ומבול מילות רגש הכי שחוקות, אבל בועז מצליח להציל את הנדוש משחיקה. הוא יודע נפש קהלו: הוא (הקהל) הגיע בשביל השירים האלה והצטרף. עם כל הכבוד לפילהרמונית, לבעז היה גם ליווי רם מהאולם.
 בועז שרעבי לחץ על הדוושה. הוא נדרש למשימה לא פשוטה – להישאר בקווי המתאר שלו וגם להגיע להפריה הדדית עם התזמורת. הוא בדרך כלל עמד בה. אמרנו כבוד? הערב הזה עשה לו כבוד.

ניהול מוסיקלי וניצוח: רפי קדישזון, פסנתר וניהול מוסיקלי בעז שרעבי: ירון בכר

צילומים: מרגלית חרסונסקי, שי סקיף