Little parcels of an endless Time

אסף אבידן

מילים ולחן: אסף אבידן עיבוד: אסף אבידן ותמיר מוסקט הפקה: תמיר מוסקט
4.5/5

הליריקה של אסף אבידן היא מזן אסוציאטיבי נדיר במוסיקת הרוק. לקחתי את הטקסט למחלקת התרגום החופשי שלי. הדובר מנסה לנער מעצמו חרדות ע"י כך שהוא פונה אליהן ומנסה לשכנען, שמקורן בטעות. אין מדע שיצליח לחשב את השינויים שחלים בו.
אבידן מנסה להמחיש את הבלתי ניתן להמחשה, כמו האינסופיות. התמונות בהן משתמש אבידן – ספינה החותרת בגשם, עלי שלכת נושרים, מעצימים את התחושות, מעניקים חיים לאמת שבהן.
מי כותב טקסטים כאלה להלחנה? המוסיקה, שמתחילה בשריקה נונשלנטית, משדרת את התובנה בקצביות סימטרית בהירה. לא סערת חושים גדולה. עדיין זהו המטען הדרמטי הטיפוסי של השחקן הראשי בהצגה שלו, ששומר על טון יציב כשל מספר, ורק לקראת קו הסיום מטפס שלב אחד בסולם האוקטבות, כמו כדי לשכנע בתובנה – החרדה חייבת לשחרר. לא בטוח שאסף אבידן מוציא סינגלים, כי הוא מריח להיט בדרך. אני לא מריח כאן להיט, אבל מעולם לא חיפשתי אצלו להיטים.  אסף אבידן נאמן קודם כול לעצמו.

Little parcels of the past are spinning down towards the gyre/ And a sinuous truth unvoiced is stretching up forever higher/ Leaves of places, leaves of friends are blowing in the wind and falling/ But my ship carves through the rain to the place that I am going
Trepidation, you gotta be mistaken/ It was an endless time ago/ You gotta, gotta let it go
Tiny particles of light have travelled in a wave to find me/ A hundred million light-years past, but still they seem to find a way to blind me/ Storms of old, I never told, last year they were all the rages/ All the sciences of motion cannot calculate my changes
Trepidation, you gotta be mistaken/ It was an endless time ago/
You gotta, gotta let it go

תרגום חופשי (י.ח)

צרור חבילות קטנות של העבר מטפסות בפיתול / ואמת עקלקלה שאינה נשמעת/ לנצח מתפתלת גבוה יותר / עלים של מקומות, עלים של חברים מתעופפים ברוח ונושרים/ אבל ספינתי חותרת בגשם למקום שאני הולך
חרדה, בטח את טועה/ זה היה לפני זמן בלתי נגמר/ את/אתה חייב/חייבת לשחרר, להרפות.
חלקיקים זעירים של אור נעו על גל למצוא אותי/ מאה מליון שנות אור חלפו, אבל עדיין נראה שהם ימצאו דרך לעוור אותי / סופות של זמן עבר, שמעולם לא סיפרתי, היו הצעקה האחרונה בשנה שעברה/ כל מדעי של תנועה לא יצליחו לחשב השינויים שלי
חרדה, בטח את טועה/ זה היה לפני זמן בלתי נגמר/ את חייבת לשחרר, להרפות.

צילום: מרגלית חרסונסקי

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות