מה מעניין במערכת היחסים של איה זהבי פייגלין עם הכיסא הריק בצד ימין של המכונית? תהיתי אם השיר ייתן תשובות, ושקעתי בחוסר עניין מוחלט, למרות ההומור והציניות המשתרבבים. שרבוט עדיין לא נותן שיר.
גם הצלילים אינם עוזרים לטקסט לעלות קומה. מחיאות כף סתמיות, צליל אקוסטי של סלייד גיטרה מכוון לדרכים אמריקניות מאובקות. חדרה כמשל לנשוויל? ואולי זה מה שרצתה איה פייגלין לשדר – את הכלום שקורה בין חדרה, תל אביב והרצלייה.
פייגלין משחררת איזה זרם תודעה סתמי שנוגע בבדידות, בחיים ומוות. אני עוד אתגעגע ל"כל החתיכים אצלי".
יש לי מערכת יחסים אמיתית/ עם הכיסא הריק של צד ימין במכונית/ יש לי מערכת יחסים/ לפעמים אני מניחה עליו יד/ אם אעצום עיניים אולי הוא מלטף אותי גם/ אם אעצום עיניים מספיק חזק
אי אפשר לעצום עיניים/ באמצע הכביש
חדרה תל אביב הרצליה חדרה תל אביב הרצליה/ תמיד אותם כבישים / תמיד אותה מערכת יחסים
אבא ניסה ללמד אותי קוואנטים/ לא הבנתי הרבה אבל הבנתי / שיש לי סיכוי להצמיח כנפיים מהגב ולעוף/ יש לי אותו הסיכוי/ למות כאן ועכשיו
באמצע כביש החוף
אי אפשר לעצום עיניים/ באמצע הכביש
חדרה תל אביב הרצליה חדרה תל אביב הרצליה/ תמיד אותם כבישים/ תמיד אותה מערכת יחסים
