"על הספסל ישבתי וזיכרון כתבתי … פתאום נשבר העיפרון ונשאר הזיכרון", לא בטוח שעדן בן זקן מכירה את הטקסטים השבלוניים שאפינו את ספרי הזיכרון של פעם. את השיר הזה לבטח לא ניתחה, כי הוא נחת עליה ברצונה או שלא ברצונה. היא שרה "אני בוכה לי בלילות" (למה "לי" – איך זה מסתדר עם חוקי ההיגיון-תחביר העברי?) ו"שירים שקטים עוד מזכירים לי אותך/ מנגינה שנותנת תקווה". לא ברור מהשיר – תקווה למה? להתגבר על שברון הלב, או שהוא (מושא האהבה) יחזור? ו"להיפרד ממך לא קל" – מי מצריך משפט כזה. הרי כל הפרידות באהבות – לא קלות. אין משהו יותר מקורי להגיד? מה החידוש?
לפי הטקסט – לא שברון לב ולא כאב. לפי המוסיקה – כנ"ל –  לא מרגש, בלשון הנפוצה כיום. סינגל ראשון לעדן בן זקן האקס-פקטורית המנווט למסלול מיינסטרים ים תיכוני רגשני. הרגש רץ לפניה בקול שנוסק גבוה, עולה על גדותיו, ואם זה נועד כמו שאומרים בלשון הנפוצה – לרגש, אז נשארתי קר. אם לבנות קריירה לזמרת מוכשרת – רצוי להתחיל במשהו מקורי יותר, לא בפרץ רגשות בלתי אמין שכזה.

ערב קצת מאוחר/ יושבת לי על הספסל/ אני יודעת איך בכיתי בגללך/ זכרתי כל מילה / שומעת את הצעדים / ליד הדלת / עומד בצד ומחכה
לא לא אל תגיד לי / אם טעיתי בדרכי
פזמון : אני בוכה לי בלילות שומעת חדשות ולא נרדמת / אין לי מנוחה / שירים שקטים עוד מזכירים אותך / מנגינה שנותנת תקווה
אין לי רגע דל / שעות חולפות והספסל / אני יודעת להיפרד ממך לא קל/ שתקתי כבר אין מילים / איך שברת את הלב / אני כותבת שורות שמספרות כאב