"מרפסות" ממשיכה לספק חומר למדור הפופולארי "גברים בוכים בלילה". השיר מגיע אחרי "בלעדייך", וגם כאן כתיבה ששואבת מכל הנדוש בנושא. האהובה הבטיחה אהבת נצח, האוהב החרד רוצה להבין איך זה קרה, מבקש "להחזיר את הזמן לאחור" ושתישאר לפחות "עד אור השחר הראשון". כדי להגביר את צערנו מוסיף המקונן  מצב של "רועד מבדידות ומקור".
הטקסטים השדופים האלה זקוקים למוסיקה, שתציל אותם מנפילה לבור הקיטש. הצלילים הנוגים של הפסנתר מכינים את הקרקע לשירת הרגש של צחי אלוש. אלוש לוחץ על הדוושה, עושה כמיטבו לְרַגֵּש, מטפס מעלה מעלה בטון אמוציונאלי של כאב וצער. עדיין הכל נשמע כאן רגשנות יתר המנסה לנפח טקסט פשטני. גם ההפקה המוסיקלית (קולות ליווי, אפקטים של ציוצים) אינה מסייעת לשיר להיות מקורי יותר, אמין יותר. שורה תחתונה: אינני משתתף בצערם של "מרפסות" בשיר הזה.