אחרי שמאזינים לדואט נדמה, שזו לא תהיה קלישאה להגיד – טובים השניים. הבוסה נובה הזו מתלבשת על מיקה קרני ועידן רפאל חביב ככפפה. הם שרים יחסים על הקצה. למרות הרצון, יש כאן מסלול ידוע מראש של חוסר סיכוי לחבור. שבריריותה העצובה, צערו המחוספס.
הדואט משדר את הטראומה בעידון נוגה ומזוכך. קשר של ריכוך והבנה, לא מלודרמה מסעירה. צערם היפה. קצב הסמבה ונגיעות הג'אז מייפים את המוסיקה. המנגינה וההרמוניה עוטפים את המילים לכדי טון של חמלה מחבקת.
איך אני נפתחת לפניך כל פעם / עם כל הרצון שלי בחוץ , כמו פרח / ואתה נושף, עלה עלה מעיף ברוח / מעיף את הרצון, מעיף את הרצון שלי
חזקה מול הסופות / אז למה אני כל-כך חלשה מולך? / איך שקיבלתי הזדמנות לאהוב / לא יודעת איך עושים את זה / אמיצה כאריות / אז למה אני כל-כך מפחדת מהסוף איתך / הזדמנות לאהוב / אנ'לא יודעת איך עושים את זה
עזבי את מה שלא אמרתי / גם לא מבטיח לך להשתנות / כל חיי זאב בודד, לא מאמין בלהקות / כבר לא יודע מה לחשוב / זה הכל מהכל והכל / אני מדמיין אותך איתי ואחכ מפרק את זה
רק שתי דקות מהחיים, / זה קו לבן עליו מטוס ממריא / ואת מולי ציפור פצועה
