שלמה בר מניח רגל אחת על אדמת הז'אנר הנקרא "וורלד מיוסיק". רק בשיר אחד בחדש שלו הוא חצה את הגבול. זה קורה ב"דרה". כאן בר חורג מסגנונו בהפקה "וורלדביט" מדונססת. אני מבין שאין ברירה: רק קטע כזה יכול "להעיר" אלבום שהמוסיקה בו בדרך כלל בעלת נשימה ארוכה, נותנת מרחב ועומק מילים, לתפילה להתפרץ, לנשמה לדבר. העיבוד בשיר הזה ("דרה") נעזר גם במה שנחשב אופנתי – קישוטים בנוסח האיתיופי, כששהמוטו הוא "בכוחה של האהבה לשיר שיר חדש" (יעל אופנבאך) וזה שיר שיוכל להיכנס גם אל רשימת השלאגרים המורדים כרינגטונים.
כול שירי שאר האלבום – הגם שזכו להפקת אמביינטית מודרנית – נשארים בחלקת האדמה של שלמה בר. בר כהרגלו מתבסס על שירים מקוריים שכתבה בת זוגתו יעל אופנבאך ושירי משוררים שבחר בקפידה על פי הנושאים שמעניינים אותו – והפעם יונתן רטוש ("בראשית"), אברהם חלפי ("ושוב") , אסתר ראב ("שירת אשה"), יעקב אורלנד "שיר אדמת הצהריים") יעקב רוטבליט ("תוהו ובוהו")
לעיתים בר מעטר מילים במוסיקה ובטונים תפילתיים ולעיתים במעין ריטואל קצבי ופחות הולך על לחן שמפנק את האוזן. ככלל הוא מנסה לתהות מחדש על מהות הבריאה ("בראשית"), על האינטרקציה בין אדם וטבע ("השחפים"), על מחזוריות היוולדות המתמיהה ("ושוב") , ומגיעה גם לאפוקליפסה עכשיו ("תוהו ובוהו") כדי לנסות למצוא את האור החדש וגם אל מה שפעם נקרא ש,שיר מחאה" – והפעם על משמעות האדמה ב"שיר אדמת הצהרים" שאומר _ "האדמה ניתנה לבני אדם לא כדי שיזבחוה דם".
השירה שלו היא סוג של תפילה, מנסה לגעת בספירות עליונות, בטונים תשוקתיים-תחינתיים, המוסיקה נעה בין מקצב האפרו לסולמות האסיאתיי, והפעם גם נעטפת במעטה של צלילי אווירה (אמביינט) כמו ב"שירת אישה", או האווירה המדברית ב"שיר אדמת הצהרים" וגם הדרמה הקצבית של "מעגלים" (אופנבאך) המעמיד את איתני הטבע מול כוחה של אהבה.
העיבוד המרשים והמרתק ביותר בדיסק הוא לטעמי בשיר המסיים "תוהו ובוהו", הייחול לאפוקליפסה והמפץ הגדול לפי י. רוטבליט, שיר שמתחת לשקט שבו רוחשת סערה, תפילה זועקת שיכולה להעיר מתים. בר הפך את השיר הזה לדרמת ענק.
מי שחשב על פי "דרה" שבר חוצה גבולות אל מקומות המרוחקים מהאמת שלו – טעה. זו האמת שלו, וכול השאר (הפקת סאונד, עיבוד) רק משדרגים את האמת הפיוטית שלו, שממשיכה להתקיים בחלקה המאוד שלמה ברי.
