דמעות וים

קובי אוז

הליקון
0/5

קובי אוז מספר את הטראומה שעברה עליו בסוף ימי אהבתו הגדולה, ממש כסיפור באנאלי עם התחלה-אמצע-סוף. בסיטואציה הזו, זה מתמצה בערך במשפט אחד: "אני גלמוד וכמה רע לי להיות לבד ואיך שהעולם נראה חארה".

נראה שרק כישרון כקובי אוז יכול לפרוט את הביאוס שעבר עליו ל-13 שירים. רק קובי אוז יכול לפרוק את האכזבה, המרירות הכעס והגעגועים בסלט כזה של סגנונות. את הסיטואציה של המשבר מקבלים מאוז בשני אופנים: השתפכות קצבית מלודית טעונת אמוציות או בדיווח היפ הופי קר.

בשיר החמישי חשתי קצת עייפות מההשתתפות בצערו, בערך בקטע שאוז מודיע למאזין שהוא לא רוצה להתאהב יותר, שהוא רוצה לברוח ולטוס למקום אחר. פסיכולוגית, זה טבעי, זה יעבור לו. ואמנם, בשיר השאנטי-שאנטי-שאנטי "סיני", דיסקו סטייל פילדלפיה מעורב ב-SMOOTH ג’אז, כבר יש הצהרה שאלהים לא עזב את הפלנטה ושהאהבה רק נרדמה לא מתה.

ויש גם הפי אנד. הדמעות מתחלפות לים גלים ואור. אני מאמין לאוז שכול שירי הרגש האלה של עצב וניכור אכן חלפו בליבו-מוחו הדואב. הבעיה היא במתיחת העסק לאלבום שלם. ההצלה מגיעה מהמנגינות, המקצבים וההפקה המוסיקלית. יש כאן הכול. ממנות ראשונות טעימות ועד קינוחים מתוקים נהדרים. לא רק צלילים "דכאוניים", לא רק הבעה מתבכיינת, אלא קשת סגנונית שמראה פתיחות מוסיקלית מופלאה. אופרת פופ קטנה של דאנס, היפ-הופ, סמות’ גאז, מזרחי-ים תיכוני, רוק, פופ, קצב דרבוקות, סלסול ותפילה, אלקטרוניקה ותזמורי מיתרים וקלידים קלאסיים וערביים וביטלס והשדוז בניהול המוסיקלי של יעקוב גלעד. 

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן