"לאור הזכרונות", שושנה דמארי שרה משה וילנסקי

שושנה דמארי

הד-ארצי
0/5

מה למלחין פולני ולזמרת תימניה? את השאלה הזו שמע משה וילנסקי, שלחניו מפארים את הרפרטואר של שושנה דמארי, עשרות פעמים. ("תקשיבו ל"מרים בת ניסים". נו, באמת, איך מלחין יליד ורשא כותב לחן כול כך לא פולני?) התשובה שלו הייתה משהו כזה: שושנה היא לא הראשונה שאני מלחין לה שירים בסגנון תימני. לפניה הלחנתי לברכה צפירה ולאסתר גמליאלי. שושנה דמארי הייתה השלישית אצלו, אלא שהחיבור הזה איתה היה באמת אולטימטיבי.
וילנסקי התאהב בזמרות תימניות, במוסיקה התימנית. הוא הלך לבתי כנסת, אז בשנות הארבעים של המאה הקודמת, ספג פולקלור תימני, התאהב במקצב העממי הזה. לדבריו, ההלחנה בסגנון הזה הייתה כמעט "לא מודעת".
אבל מה היה עושה וילנסקי בלי הקול הזה של שושנה דמארי. אחרי 22 שירים (שאת מילותיהם כתבו נתן אלתרמן, יחיאל מוהר, חיים חפר, יעקב אורלנד, דן אלמגור, עמנואל הרוסי, אהוד מנור) דמארי פיארה את לחניו, הפכה את השירים לזיכרון חקוק לא רק בתולדות המוסיקה המקומית, אלא בזיכרון הישראלי הקולקטיבי. אני מדבר על "כלניות", "מגדלור", "צריך לצלצל פעמיים", "אני מצפת", "הרועה הקטנה מן הגיא", "הורה ממטרה", "זכריה בן עזרא", "מרים בת נסים", "שיר ערש נגבי", "בלדה על מעין וים", "התזכור", "זה יעבור", "ביתי שלי", "היה היו אי פעם בחורים", "הטנדר נוסע", "בת שבע", "כיתה אלמונית", "מול הר סיני", "הקרב האחרון", "היו זמנים", "לאור הזכרונות, "כשאני עומדת על במה".
לא סתם מניתי את כל העשרים ושניים. כל שיר הוא חתיכת זכרון. כל שיר הוא חתיכת שושנה דמארי.
שושנה דמארי הייתה לזמר הישראלי מה שעמליה רודריגז הייתה למוסיקה הפורטוגלית, מרים מקבה למוסיקה האפריקאית ומרצדס סוסה למוסיקה הארגנטינאית והדרום אמריקאית.
לא שאפשר לדבר על מי שייצגה "פולקלור ישראלי", אבל בסגנון שלה, שושנה דמארי יצרה מוסיקה חדשה, אחרת, ייחודית, שזוהתה עם ישראל.

מאז הופעתה הראשונה על הבמה (והיא בת 14 בלבד) ועד המופע המרגש לכבודה בהיכל התרבות בשנת 2001 הייתה ונשארה שושנה דמארי המייצגת הנפלאה של תרבות הזמר הישראלית הראשונית ותרומתה האישית לקיומה ולקידומה של שירת הארץ הזאת היא חסרת תקדים.
והקול הזה, הקונטראלט הלוהט הזה, הגיע ממקומות-עומקים לא ברורים. תערובת של אקצנט תימני ולהט דרמטי של זמרת שבאמת ייצגה תרבות חדשה של משוררים וכותבים עבריים – ולא את הפולקלור הימני היהודי המסורתי שאמרו לחן, ותזמור שצמחו מכאן עם כול ההשפעות, וקשרו קשר חדש למילה העברית.
היפה היה שכולם הלחינו בשבילה, בשביל הקול והלהט הדרמטי שלה, ולמי שייצגה את מיזוג התרבויות האולטימטיבי בין המורשת הפולקלורית של עדתה והמוסיקה החדשה המתהווה בארץ.
דמארי לא התעלמה מהתרבות שעליה צמחה ("בכרמי תימן", "זכריה בן עזרא", "מרים בת ניסים") אבל יצרה סגנון שירה משל עצמה, ייחודי מאוד, חופשי מתלות, שנשען על המלחינים החדשים – בעיקר וילנסקי וגם זעירא, זהבי.
הקול שלה הוא הסגנון. קול חזק, מסולסל שנבע מאיזו בעירה פנימית. ה"אש" הזו בשירה שלה, הטונים הלוהטים זה עדיין משהו שמרתיח, שעושה אותה לאחת בעולם.
דן אלמגור כותב בפתח הדיסק: ספק גדול אם נזכה אי פעם לשמוע אצלנו שוב זמרת ענקית כמו שושנה דמארי, ששרה בהיגוי הזה שירים כמו אלה שהלחין לה משה וילנסקי, וספק אן אי פעם יתרחש שילוב וחיבור כה נדיר בין לחנים מופלאים לשירה מפוארת, כפי שהיה בין מלכת הזמר וקוסם המנגינות.
הוא צודק.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות