"תלמדי לנשום בספירה לאחור", שרה קינן. "תלמדי להיות נאמנה כעורב". שיר על כשלון קשר אישי, אנושי. אחרי "הקול שקורא לי חוזר", שתורגם לפי הרשום על גבי העטיפה מגרסה אנגלית, מגיעה גרסה ל "מיהו המיילל ברוח", קלסיקה ארצישראלית לפי מילים של יעקב אורלנד ולחן עממי. איך זה צנח לכאן?

קינן רבת ניגודים, מורכבת ופשוטה. פולקית ורוקיסטית. שרה בעברית וגם באנגלית, הטקסטים שלה מורכבים ("עשר שניות") ופשוטים ("לחיות נכון"), גם סתומים ופלצניים, כמו המטפורה "פשוטה וחמה כמו כף יד של כלב" (מה זה?) בשיר "אהבה שקופה".

מוסיקלית, האלבום הוא בלגן מרתק של מנגינות, קצבים, מלודיות ועיבודים. "סיפור מגירה" מנוגן פשוט בגיטרה אקוסטית, עם מעבר יפה לבוסה, לעומת הכבדות של "גלויה", במקצב רוק-פאנקיי. ב"מי מפחד מהזריחה" היא מזכירה באינטונציה את יהודית רביץ, שיר שקט, מושר בשלווה יפה, עם מעבר חד ומפתיע לקצב בס כבד ומקרטע נוסח המוסיקה של טום ווייטס. יופי. באנגלית היא נשמעת יותר אינטימית, במעין אווירה קברטית. TRAIN המושר נכון, בטון מאופק. ב"ואלס", על יחסים עקרים בינו ובינה, היא מזכירה זמרת כמו אוטה למפר הגרמניה. האנגלית יוצאת לה טוב. אפשר לקלוט מילים גם בלי להכיר את השירים. ובשירי האהבה האלה באנגלית, קיים גם ה"סאבטקסט", שבין השורות.

קינן נהנתה מעבודה מוסיקלית יוצאת מהכלל שעשו לה יזהר אשדות (המפיק-מנהל מוסקלי) והנגנים-מעבדים , אדם שפלן ועומרי הנגבי. הבעיה אצלה בחוסר קוהרנטיות, העדר קו אומנותי, בניסיון להיות גם "משוררת" מורכבת וגם "סינגר סונגרייטרית" בקווי מתאר פשוטים. מה שבטוח, אם מתאהבים בקינן, זה לא בא משמיעה ראשונה. צריך להחזיר שלוש-ארבע פעמים לאחור.