ההופעה, בית ליסין, אפריל 2006

פורטיסחרוף

5/5

רמי פורטיס – שירה וגיטרה, ברי סחרוף – שירה וגיטרה, גיל סמטנה – בס, יובל שפריר – כלי הקשה, תמיר ברזילאי – תופים, אורן לוטנברג – גיטרה

אני מוכן להתערב, שמעריץ אחד מהערב החדש של אביב גפן לא הגיע לפורטיסחרוף, 11 שנים מאז הדיסק המשותף האחרון, הם כבר עמלים למען הדור שידע אותם, לא לדור שלא ידע.

ממשיכים על תקן נביאי זעם. אין להם סיסמאות נעורים למכור. אני מאמין שכפורטיס שר על החרב מתהפכת, על אותות וסימנים, על חרון עברה וזעם ו"לך לך כי המקום הזה סוגר אותך/ צריך לברוח לפעמים/ שיפתחו השערים" – זה לא פלקט רוקיסטי אופנתי לנפנף בו.
מאחור דפקו ללא רחם שתי מערכות תופים (יובל שפריר, תמיר ברזילאי) ואת האוויר הטעינו בחשמליות החברים הוירטואוזים ברי סחרוף ואורן לוטנברג.

פורטיס כרגיל הוא שחקן ראשי בתיאטרון הרוק של פורטיסחרוף. השחקן הגדול של שיריו, דוהר תחת השפעת הדציבלים, תיאטרלי ללא רסן. ביזארי כאילו ה"מיסטר הייד" אצלו מתעורר על הבמה.
פורטיס כבר משחק על התדמית שלו. מטורלל, ביזארי, היפראקטיבי. זה לא תמיד עובד לטובת המסר והסרקזם שהוא רוצה להעביר. לקהל (ממוצע 30 פלוס, בלי נוער) יש כללי משחק קצת שונים. זה כמעט אקט נוסטלגי לצעוק לפורטיס "משוגע" ו"לך לאברבאנל".
מי שיקשיב ל"על המשמרת", יבין כי הפורטיסחרוף ממשיכים לחפש דווקא שפיות ואהבה בארץ אוכלת יושביה. הרוקנ'רול שלהם נולד מחוסר אהבה.
אצל פורטיס רוק זה כמעט ריטואל. טקסט הזוי, זרם מחשבות לגבי הקיום העכשווי, יורה טקסטים כצרורות קצרים מטווח קרוב. ממחזר מניירות.
אבל זה הוא. רוצה להעביר מסר של לחץ וטירוף. הקהל רוצה בידור, אז צועקים לכיוון שלו – "פורטיס עזוב אותך מהאקשן. ספר איזה סיפור". פורטיס המום מבקשת הקהל. מה סיפור? עכשיו באמצע הדראמה והאקשן? פורטיס יודע לחייך. גם הוא מבין שהקהל צמא לפאוזה מהריטואל הקצבי. מביאים לו כסא. והאיש, ואללה, מתיישב לספר.
שני נגני נשיפה מצטרפים כדי להעניק נפח יפה לכמה שירים. אבי ליבוביץ' וירון ואזאנא. טרומבון וחצוצרה בעיבוד של "להתעורר" מזכירים את הצליל הרוק-בלקני של גורן ברגוביץ'. זה יפה.
מוקי, אורח, נכנס איתם לטראנס ב"הדור הזה" (אחלה חיבור) וב"מעצבי דעת הקהל", כאוס ובלבול בסוג של היפ הופ.
קולו המנסר של סחרוף מספר לנו באיטיות הזויה ובציניות על "משורר הדלות והעצה" ומצטט מר' נחמן מברסלב ש"עיקר הדיבור הוא הנפש".
שיאי הערב מגיעים ב "הפוך" ו"תחת אש" וב"לך לך", שירים שנותנים את התמצית הרוקיסטית של הצמד. "צריך לשמוח לפעמים שיפתחו השערים", שרים פורטיסחרוף. והחגיגה מסתיימת במפתיע בליריות שקטה – על "עולם האמיתי". שהוא כואב וחולף. לא חשמל, לא תופים. שקט, אקוסטי והרמוני למהדרין. סיום הזוי ויפה.
הם לא ינטשו את הבמה בלי כול הגדולים – "נעליים", "דבש", "בסוף של יום", "חלום כחול". וזוהי כבר חאפלת רוק.
אבל פורטיסחרוף לא מגיעים רק בשביל החגיגה. הם קודם כול על הבמה כדי לזעוק דברים אותנטיים מתוך עומק התסכול, מתוך השאלה שאין עליה תשובה, ואני אוהב אותם כי הם משלימים זה את זה, הניכור המסוים של סחרוף את המלודרמה המוחצנת של פורטיס. עדיין הצגת הרוק הכי טובה בעיר.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות