גידי גוב לוקח כול שיר חדש לחלקה המאוד אינטימית שלו. זו אינה האינטרפרטציה כמו צבע הטון והפרייזינג, שקובעים את האווירה בשיר.
עמיר בניון כתב לו שבעה שירים לאלבום. הראשון – שיר עצוב על ליצן שיודע כי האור יכול להיות יפה יותר, אבל הכול פתאום נראה לו מטושטש. גוב, בטונים החמים, בצרידות היפה עשה מזה שיר רומנטי כובש, סקסופון חם שנכנס בדיוק במקום הנכון. עוד אחד מינורי ו ועצוב – "בית ישן", גם זה של בניון, הבית הישן בחלום מול עולם של מלחמות. וכאן זה צליל אקורדיון פריזאי. גוב שר שקט, לא לוחץ, והמנגינה והליווי מרככים עוד יותר.
ואחרי הצליל הפריזאי, לקח המפיק המוסיקלי אלון אולארצ’יק את "מי תרצי", על גבר שמוכן לשחק למען האהובה אביר מאגדה, אל נופים קלטיים, עם צליל חלילים אירי. וגוב? הוא ממשיך לשיר נוגה-נינוח. מאמץ את השירים אל חיקו. בניון ממש התאים לגוב בתקופה הזו. שבעה שירים שלו ואף לא אחד של יוני רכטר.
גוב ידע להיזון מהחומרים הטובים של בניון, כך שלפחות ארבעה מהשירים יכנסו לרשימת הזהב שלו. ומי שידע לחבר את גוב לבניון הוא ללא ספק אולארצ’יק, שהקוסמטיקה המוסיקלית שלו טשטשה את קווי המתאר הבניוניים אפילו בשיר טיפוסי כמו ,כשאת מחייכת", וכמו כדי להזכיר לנו שגם בניון נמצא כאן, שומעים את סלסולו ברקע מתלווה לשירה של גוב. חוץ מבניון, גם שלומי שבן הגיע לאלבום החדש של גוב. ושוב, אנחנו נמצאים בחלקתו האינטימית מינורית של גוב ב"כנראה שלא אומר". זה הפרייזינג שלו שעושה את השיר.
ומה עם קצת גוב ג’אזי? מזה יש פחות, אבל את הקמצוץ הג’אז- בלוזי מקבלים ב"מדלן יקירתי" של שבן. וזה כבר כיוון אחר בדיסק, ממש כמו שני שירים בסטייל הישן שהלחין אולארצ’יק – אחד מה, "כאילו לא" (מילים: עלי מוהר) במקצב ואלסי, על אהבה וגעגועים לזמן אחר. והשני – "אלה החיים", השלמה עם מה שיש, עם החיים שכבר מתגלגלים, איכשהו. הרומנטיות בגיל הזה מוגשת בסגנון ישן וחם. שירים קליטים מושרים בנינוחות, מזווית הכי בוגרת של הזמר. לשמוע בכייף.
