שני דיסקים, סוג של סיכום דרך. הראשון – אינסטרומנטלי, שהוקלט ב"ג’אז, בלוז, וידאוטייפ 2002". השני – אוסף הלהיטים. את ה"מסע המוסיקלי" שמעתי בחי, או ליתר דיוק חלקים ממנו, והנה הדיסק, מצליח להעביר את כל הערב בהקלטה משובחת. "פעם בגליל" מבליט את קווי המיתאר של אולארצ’יק בכל מובן, המלודיים-הרמונים, האילתוריים ג’אז’יים, מזרחיים. לא סתם קרא אולארציק ליצירה "מסע". יש לו מהלכים קצבים-מלודיים ש"מניעים" את המוסיקה, פורשים קשת יפה של רגשות-צלילים, מהמנגינה הנוגה מהורהרת )"כמעט חצות(, דרך הג’אז-פאנקי )"אלכוהול"(, ים-תיכוני )"באבא משי"( ועד מהלכים יותר מפתיעים כמו קריצת העין הקצבית של "עוד מעט גשם", הנשמע כסיפור מתח משועשע. אולארצ’יק מדגיש את הזרימה המלודית על פני הקשיחות האילתורית. האילתור משתלב בתיזמור, זורם יחד עם המנגינה.

לעונג המוסיקלי הזה אחראים גם המוציאים לפועל ברק חנוך בגיטרה, אמיר גבירצמן בנשיפה, שי ובר בתופים, אבי ליבוביץ’ – טרומבון, וכמובן קלידיו של אולארצ’יק. 

 הדיסק הזה מאפיל אפילו על "האוסף", דיסק המובחרים. אוסף מחייב להכניס את כל השלאגרים. גם "היא הולכת בדרכים", שנשמע לי כבר פולקלור שחוק, ואפילו "ילד מזדקן" כבר קצת הזדקן. מצד שני, אלה 18 שירים שפורשים את הקשת המוסיקלית המרהיבה שלו, בין מזרח למערב, בין פופ לג’אז, וכמובן את מירב המלודיות המפתיעות. את המיוחדות של אולארצ’יק מגלים יותר בשירים השקטים האלה: שיר כ"בעיניך" הוא דוגמא לניואנס מזרחי יפהפה. מיוחד הוא גם העיבוד הרוק-אתני ל"שני חלקים בתוך השלם". אפשר להתאהב בו מחדש ב"יום ללא מילים" שהוא אולארצ’יקי מובהק. או ב"כל דבר קט מותק מנקר לי את הלב" וגם ב"כל הליל אני בגנך" ו"נערה במשקפיים". ומתברר שהתום האותנטי והטון המחוספס הם לפעמים יתרון. מי שיגיע לשני הדיסקים יוכל להשוות בין שתי גירסאות ל"בואי נגיד שאני שלך". הביצוע הקולי היחיד בדיסק הזה המרושל-עייף משהו בגירסה העכשווית, תואם את האווירה הג’אזית היפה. סך הכל, שני דיסקים שהם אולארצ’יק השלם.