"ידיים למעלה"

כנסיית השכל

אן.אם.סי
3/5

באלבומם החמישי , רן אלמליח ויורם חזן נשמעים בשלים מלודית יותר מכול אלבומיהם הקודמים, עושים שימוש בקצבים קליטים כואלס. מצטטים סיקסטיז. ויש להם מוסיקה מקורית. לראשונה, נדמה לי, השניים לקחו על עצמם את ההפקה המוסיקלית ועשו שירות טוב לשירים. מול המוסיקה המאוד ידידותית לאוזן, הטקסטים פחות מוצלחים: כמה מהם נשמעים ניסיון יומרני ועקר. "ידיים למעלה" הפותח מפציץ במשפטים כמו "והחיים הם עוד זורמים אל תוך משפט אחד מכריע", והמשפט תקוע ולא זורם. לא חבל לבזבז מוסיקה טובה על טקסט כזה. ב"האביב הנצחי" חרקים מזמזמים על חופש ופרפרים מערבלים את האוויר, כרקע למה שהוא חושב על שקריה הקטנים ועיניה הצוחקות.

הניסיון של רן אלמליח לתפקד על תקן משורר מתגלה כיומרה לא תמיד עם כיסוי. הטון הגבוה של יורם חזן כרגיל נשמע רגשני-מלנכולי עד מונוטוני, נטול ניואנסים, התבכיינות מאונפפת שלא מגיעה לדרמה ממש. אבל אין ספק כי המנגינות הקליטות, ההפקה המוסיקלית משפרים את מצבו הפעם. "לפעמים" ו"תנו לי לשתות" הם מהמנגינות היותר יפות בדיסק. אבל גם כאן הכותב מסתרבל בסיטואציה הזויה – איך שהאוהב ראה אהובתו עם בוא השחר, זו שמנגנת אקורד אחד נקי (?) ולמה הוא רוצה לברוח ולשכוח את עיניה.

יש הרגשה שלפעמים אלמליח פשוט חוטא בכתיבה תרתי משמע. ה"חטא מוצלח" קיים בטקסט: "ירח נשבר על מגדל זכוכית/ מפזר מלאכים כסופים/הם לא כמונו אני מנחש שאת יודעת/לא מביט בו לא הלילה". כתוב טוב, נתמך במוסיקה שנוסקת מהשקט לזעקה. לא כול שיר מיואשים חייב להסתיים בזעקה. מצאתי טקסט אחד פשוט שזורם בקצב מענג: "איך זה מרגיש/ אין עתיד באופק/אין מקום שיש סיבה טובה להיות בו/איך זה מרגיש/ להיות תמיד בצד/אף פעם לא באמצע". טקסט פשוט, כתוב נכון והמוסיקה משלימה נהדר. למה להסתבך, כשאפשר לעשות את זה פשוט ואותנטי.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן