בשלב מסוים, הטון הרך והחולמני של אפרת בן-צור מתחיל להיות חדמימדי. זה קרה לי בשיר השישי או השביעי, שאיבדתי ריכוז.
בן-צור חיה בשירים באיזשהו חלום, בעולם הזוי של תחושות ונופים. מבקשת לבטא אישיות שברירית, מחפשת להימלט למחוזות בלתי אפשריים. המנגינות שלה מינוריות, צנועות, הטונים רכים, נוגים מאופקים.
"כל יום נתרחק קצת יותר עד שלא נרגיש, ככה ניוותר". הרצון להתנתק, לחפש את השקט, לשמור מרחק – בולט בשירים הראשונים. השיר השני "אבוא אליך" בקצב ואלס קיבל עיבוד משמעותי לכלי מיתר שאינו מבליט שמאפיל על הזמרת (עיבוד: פיטר רוט, עיבוד לכלי מיתר – אדם שפלן ותומר הררי) ובעיקר מייצר אווירה חלומית. זו משתלטת גם בעיבוד (עודד פרח) של השיר השלישי "כבר הרבה ימים" שגם עוסק בעולם הזוי, ויש תחושה שהשיר מושר במעין סלואו מושן. לטעמי, יש כאן עודף של אווירה בעיבוד.
אפרת בן-צור משייטת ומרחפת גם בהמשך בעולמה ההזוי. יש במוסיקה הזו מוטיב מינורי אפרורי מיוחד, עם שינויים קלים, ורגעי חסד כמו ב"הילדה שרה לנחל" (לחן קצת אחר, טון יותר בשל) אבל בסך הכל – הרכות המאופקת אינה פועלת לטובתה, אינה חודרת ומחלחלת, אלא מתנהלת על מי מנוחותיה. מעניינת ומיוחדת, אבל נשארת מרוחקת.
