הפאניקה הזו היא כבר בגדר היסטריה. סיבה א': "אני כותב חטאים, לא טרגדיות", להיט שנמכר במיליונים. סיבה ב': קצב תזזיתי שמחבר בין פאנק רוק לדאנס מיוסיק. סיבה ג': הזמר הנלהב טעון האנרגיות המוספות. .
מזמן לא שמעתי זמר מוזר כזה שכמו תוקף אותך בטונים גבוהים מבלי שתהיה לך יכולת להתגונן. ומה זה הטקסט הזה: "ההבדל בין מות קדושים להתאבדות הוא שער העיתון". תודו שזה משפט מענין. הזמר מתחבר מצוין לגיטרה אקוסטית. יש להם עוד שירים ששמותיהם כאלה אינטואטיבים. "לשכב זה הדבר הכי משעשע שנערה יכולה לעשות בלי להסיר את בגדיה". הם פרצו בסערה ב-2005 מפרברי לוס אנג'לס, אחרי ששני החברים ברנדון יורי (גיטרות, שירה) וברנט וילסון (בס) הגיעו למסקנה שנמאס להם מלהקת Blink-182. הריאקציה היתה פופ פאנק, נגיעות תיאטרליות, מקצבים אלקטרוניים וטקסטים עם אבחנות דקות.
ב- A Fever You Can't Sweat Out  יוצא יורי נגד העיתונות שרואה בחבורה שלו "חלום רטוב של אתרי האינטרנט".
חצוצרה, ווקודור, פסנתר, סינטיסייזר מנסים להתחבר, יש כאן פופ מתסיס, מצית דמיון וחוזר על עצמו. את פרס המצוינות אני נותן להם על הדאנס מיוסיק. דוגמה מצוינת But It's Better if You Do שמזכיר בריט פופ שנות השמונים, שמסתיים בצליל אקורדיון ואלסי ומתחבר בחיבור יפהפה ל"אני כותב חטאים לא טרגדיות", שהוא רוקי. Constantly Thank God For Esteban – שיר יפהפה, המתייחס לנגן הפלמנקו. בעיות זהות סגנוניות? בהחלט, אבל לא בצורה כזו שלא נוכל לזהות את הלהקה.