עולה בג'ינס, רזה, נרגשת מאוד, בלונד, עיניים קטנות של חיוך זהיר, יופייה הלא צעקני. לא קול ענק, לא משהו שמוציא ממך "הו הא", אבל טונים והבעה שנוגעים. מוסיקלית מאוד, ויש לה שירים.
לפי דף הליין אפ שחולק, היא לא הייתה צריכה לשיר את "מיטשל". אבל מיטשל הגיע גם לערב הזה, סיפור על כלום, מעשיה מפוהקת שמקרינה קסם. כנראה שזה נכס שאי אפשר לוותר עליו.
היא פתחה ב"פשוט וטוב", "לרדת מהעץ", "אהובה" מהאלבום החדש. מסתבר שאפשר להעביר גם את הצליל האלקטרוני של האלבום לבמה. הגיעו גם "קח", שהיא שרה מרגש, "מלחמות כאילו", "שניים בעולם", "בוא אלי", "שיר מס 1", "מגדלור", "רומיאו".
היא בחרה להעניק לשירים קלילות דאנסית טריפ-הופית שדי משטחת את הטקסטים. האוזן מתרגלת לסאונד נעים, קליל, עשוי היטב, אבל המילים קצת מתאיידות.
בהדרנים הגיע אחד השירים הכי יפים שלה – "כל קיץ קרה דבר מה" של נתן יהונתן, שלא הכי מתאים לאופי המדונסס של הערב.
מצד שני, אהבתי את ההפקה הקומפקטית, את מגע הקלידים של אלדד ציטרין מאחור, ואת מיקי שביב שפורט בבס החשמלי. וזה עטף אותה במינון מחניף, לא מניירה, לא שואופ. היא מתמקדת בשיר. השאלה היא אם אנחנו עד כדי כך רוצים לשמוע את הסיפור שבשיר, או לקבל את הדאנסיות הנעימה הזו כמשב נעים וצונן ביום קיץ.
ההפתעה היא שמיקה קרני נשמעת אותנטית גם בדאנסיות הזו, בטונים הלא דרמטיים, וגם אם לא מגעת עד לאזורי הרגש, היא בכול זאת נוגעת.
מופע אינו דיסק, אבל הגעתי למסקנה שאני ממש לא צריך ממנה שאו. השבריריות הקלה מספקת. הטונים הכמעט מלנכוליים הם צילום הרנטגן שלה. לא פחות לא יותר. התהפוך קרני עורה? – לא, ונדמה לי שבשביל זה היא משתמשת בכינור בסוף הערב כדי להוסיף מימד בידורי.
האמת: לא בטוח שהיא אפילו צריכה את הכינור, את הקאונטרי-מיוסיק, שאיכשהו משתלב בהפקה הדאנסית של הערב. היא מצליחה לחלחל גם בלי זה.