אין באלבום הזה אפילו צליל סינטיסייזר אחד, ובכל זאת אני מגלה את אירייז'ר מחדש בגרסה האקוסטית, בקווי מתאר פופיים יפים, מעין המיוסיקאל של הלהיטים שלהם בצליל סופט נוגע, מגיע, מחלחל. בטח שזה שונה ממה שקיבלנו מוינס קלארק ואנדי בל ההם של השמונים. קולו של אנדי בל חם ועשיר מתמיד. שירים מאלבומים ישנים, לא בהכרח "הלהיטים הגדולים", גם שירי של "צד ב'", אבל ללא שכבות של מוסיקה אלקטרונית. מה רע באוברטונים כאלה, בשירה רומנטית? אירייז'ר לא צריכים להתנצל. הם מראים בשירים כ"בוי", ,פיאנו סונג", "סטיי ויז מי", "ספירלינג", "האו מני טיימס", כי זוהי להקה בעלת פוטנציאל קלאסי, ששיריה ראויים להיות מבוצעים בגרסאות אקוסטיות מועשרות, בהרמוניות יפהפיות ("טנדרנסט מומנטס"' "רוק מי ג'נטלי")
זוהי אירייז'ר שונה לחלוטין ממה שהכרנו, בפירוש לא דואו אלקטרו פופ, ואני מתאהב בשינוי הזה בכול האזנה נוספת. כדאי להשתחרר מקיבעון – זה אלבום מחניף, רומנטי להפליא, ואין לי ממש שום דבר נגד רומנטיקה יפה. וזה פופ נהדר. מתי שמענו לאחרונה פופ מעולה?
